מחקר: נגיף הקורונה מאבד כ-50% מיכולתו להדביק לאחר כ-10 שניות באוויר

מחקר חדש אשר בחן את האופן שבו ווירוס הקורונה שורד באוויר, העלה כי הנגיף מאבד כ-50 אחוז מיכולתו להדביק לאחר כ-10 שניות שהוא נמצא באוויר בסביבה משרדית רגילה.

(צילום: Shutterstock)

"אנשים התמקדו בחללים לא מאווררים, וחושבים על העברה אווירית לאורך מטרים ועל פני כל החדר", אמר פרופסור ג'ונתן ריד, מנהל מרכז מחקר 'אירוסול' שבאוניברסיטת בריסטול. כך לפי דיווח ב'גרדיאן'.

"אני לא אומר שזה לא קורה, אבל אני עדיין חושב שהסיכון הגדול ביותר לחשיפה הוא כאשר אתה קרוב למישהו", הוסיף ריד, המחבר הראשי של המחקר, שעדיין לא עבר ביקורת אצל עמיתים. "כאשר אתה מתרחק יותר, לא רק שהחלקיקים מדוללים למטה, הווירוס גם מדבק פחות כי הנגיף איבד מהזיהומיות שלו" כתוצאה מהזמן באוויר.

הממצאים של חוקרי האוניברסיטה שבבריטניה מדגישים את ההשפעה של העברת הנגיף בטווח קצר, ובכך מדגישים את החשיבות של ריחוק פיזי ועטית מסכה כדרך הטובה ביותר להימנע מזיהומים. על אף שעדיין כדאי, אוורור נחשב כפחות יעיל.

המחקר קבע גם כי חלקיקים ויראליים מאבדים במהירות לחות, ומתייבשים לאחר שהם יוצאים מהריאות. ה-Ph (מדד לרמת חומציות) של החלקיקים גם עולה במהירות כאשר הפחמן הדו חמצני שבסביבתם יורד.

(צילום: Shutterstock)

באוויר היבש יחסית של המשרד, הנגיף כאמור מאבד כ-50% מיכולתו להדביק כבר לאחר 10 שניות. בלחות של 90 אחוזים, 52 אחוזים מהחלקיקים נשארו מזהמים לאחר חמש דקות, וירדו לכ-10% מדבקים לאחר 20 דקות.

על פי המחקר, טמפרטורת האוויר גם לא משפיעה על ההדבקה, מה שסותר את האמונה הרווחת שההעברה היא נמוכה יותר במזג אוויר חם.

"זה אומר שאם אני פוגש חברים לארוחת צהריים בפאב, סביר להניח שהסיכון העיקרי הוא שאני אעביר את הנגיף לחברים שלי, או שהחברים שלי אלי, במקום שזה יועבר ממישהו מהצד השני של החדר", הסביר ריד.

החוקרים הבריטים יצרו חלקיקים זעירים שצפו בין שתי טבעות חשמליות בין חמש שניות ל-20 דקות, בעוד הטמפרטורה, הלחות ועוצמת אור ה-UV שמסביב נשלטו בצורה הדוקה, הוסבר ב'גרדיאן'.

"זו הפעם הראשונה שמישהו מצליח למעשה לדמות את מה שקורה לאירוסול במהלך תהליך הנשיפה", הוסיף ריד.

המומחים ציינו את חוסר הדיוק מהניסויים שנערכו על ידי חוקרים אמריקנים, שמצאו שנגיף יכול להיות מדבק גם לאחר שלוש שעות. הצוות מאוניברסיטת בריסטול אמר כי המדענים האמריקנים ערכו את המחקרים שלהם על ידי ריסוס נגיף לתוך תופים אטומים ומסתובבים, שאינם מאפשרים להם לשחזר את מה שקורה כאשר אנשים משתעלים או נושמים.