חגיגה של אסתטיקה חזותית: החדש של ווס אנדרסון
את הסרטים של אנדרסון קל לזהות כבר מהפריים הראשון, הם עמוסים צבעים חדים וחיים, אסתטיקה יוצאת דופן, קומפוזיציה מהודקת, והרבה שיק. אך בסרטו החדש, האסתטיקה והחגיגה הויזואלית באה על חשבון הדבר הכי חשוב ביצירה קולנועית, והוא הרגש
12.07.2021 19:00
לני כהן
סרטו החדש של ווס אנדרסון ״הכרוניקה הצרפתית״ מצליח למצות את כל מה שטוב בסרטיו של הבמאי המצליח ולהזכיר לנו כמה השפה הקולנועית שלו ייחודית, שונה בנוף, בלתי נשכחת, מעוררת התפעלות. כמו בסרטיו הקודמים, ובעיקר בסרט ״מלון גרנד בודפשט״, הסרט מחליף תפאורות בקצב מסחרר, כאשר כל אחת מהן מושקעות יותר מהשנייה. בקיצור, חגיגה בלתי נגמרת של אסתטיקה.
הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים
Phone
על מוסיקה אחראי המלחין הצרפתי אלכסנדר דספלה, אשר מצליח לאחד את כל היצירה המופרעת והחגיגית הזו לכדי משהו אחיד, מיוחד במינו. ובכל זאת, משהו חסר בסרטו החדש של אנדרסון. ואותו משהו נקרא ״רגש״. המשאבים והמחשבה האדרים שהוקדשו לתפאורה, לויזואליות, ולאסתטיקה, באו על חשבון הגורם האנושי שכה חסר בסרט.
העלילה עוסקת בעיר צרפתית בדיונית בשם אנווי סור בלזה, ומציגה מעין אנתולוגיה, או קולאז׳ של התרבות הצרפתית. הגיליון, הנקרא כשם הסרט, מוציא גיליון אחרון בעקבות מותו של עורך העיתון, ובו שלושה מאמרים מתחום האמנות, הפוליטיקה, והאוכל. כל מאמר מוצג בפני הצופים כמעין סרט קצר המסופר על ידי כתבי העיתון.
תצוגת המשחק מתכתבת באופן מושלם עם השפה והבחירה הקולנועית המוכרת של אנדרסון, גישה של משחק נהדר, אך מלאכותי ותיאטרלי, וכל השחקנים שהופיעו במהלך הסרט מצליחים לעמוד בכך באופן מרשים במיוחד, גם שחקנים מוכרים המתאפיינים בהרבה מאוד רגש והבעות פנים חזקות.
נראה כי אנדרסון הצליח לגייס את מיטב השחקנים, ביניהם השחקנית הצרפתייה לאה סדו, ושחקנים מוכרים ואהובים במיוחד כגון בניסיו דל טורו, אדריאן ברודי, טילדה סווינטון, פרנסס מקדורמנד, ג׳פרי רייט, סטיבן פארק, מתייה אמלריק, אוון וילסון, ביל מארי ועוד.
לסיכום, למרות קאסט השחקנים המרשים ביותר שנראה לאחרונה על המסך הגדול, האסתטיקה והשפה הקולנועית יוצאת הדופן והמרשימה של אנדרסון, ההפוגות של הצילום בשחור לבן, רגעי האנימציה המרשימים, הפסקול הנהדר, נראה כי ״הכרוניקה הצרפתית״ אמנם מזכירה לצופה את כל המעלות של אנדרסון, אך מותירה אותו עם תחושת החמצה קלה, בעקבות העדר הרגש והאנושיות בהם הסרט לוקה.
ובכל זאת, אין זה אומר כי הסרט לא מומלץ או לא שווה צפייה. מדובר על חגיגה תיאטרלית, אסתטית ומרשימה של כל מה שטוב בקולנוע של אנדרסון, וזה לא מעט. אך אל תצפו לצאת מהסרט עם תחושת חמימות ותהיות קיומיות על העולם, כי זה ככל הנראה, לא יקרה.
