דעה: ברוכים הבאים לגיהנום הפוסט-סובייקטיביסטי - ימי הביניים הגרמניים כבר כאן

לקורא היקר שלום,

בצמד מאמריי הקודמים 1. נפילת המין האנושי - הגלובוהומגניזם כאן. 2. הימין בדרך ליפול סופית  ביקשתי לתאר בפניך תהליך ארוך-שנים של התפרקות חירות למולו טרם הענקתי לך פיתרון.

מאמר זה שלפניך סוף כל סוף מבשר על הפיתרון - הרפובליקה החדשה - פיתרון החשוב לא פחות מהמצאת המחשב עצמו.

כמאמר בשורה הוא מגיע להכרח שביצירתו, במאמר הבא, שיהיה באורך טיפה יותר קיצוני מזה, כבר תוכל בעצמך להיווכח בגאוניות השיטה עליה השפיעו יהודים ואנגליים כאחד.

ביניהם הוגים קלאסיים כג'ון לוק, אלגרנון סידני ותומאס ג'פרסון, כלכלנים כלודוויג פון-מיזס, ויהודים בני זמננו כתום שמילוביץ' ואלעד פרסמן.

כעת אנו בחלק מהכאוס של שלב ג' בהשתלטות האדם הגולובוהומוגני על העולם אודותיו סיפרתי לכם כבר ב-2 המאמרים הקודמים המגיע לאחר שפילוסופים גרמניים מוטטו את הצורות הרוחניות של הנאורות והאל במאה ה-19

ולאחר שהסובייטים והגרמנים מוטטו את הצורות המשילותיות של המדינה והאזרח במאה ה-20.

עכשיו הדברים מתרחשים כבר בתוך מדינות דוברות אנגלית. ולכן בישראל.

הסיבה? איש אחד, העונה לשם מישל פוקו, שמבקש לראות בכל צורה של שפה - מלחמת כוח מעמדית.

ואחרים בתחומי המשפט, הרוח, והכלכלה המשתמשים בתורתו על רקע ההלם התרבותי של המאה ה-20, כדי לפרק את המשולש של 

1. אזרח בעל זכויות
2. מדינה ריבונית
3. והסכמה השוררת בין השניים - ולהחליפה בהיררכיה מעמדית וגלובלית חדשה.

כאן מכתבי בא לקיצו, ומתחיל המאמר. קריאה מהנה.

 

אמנות גלובוהומגנית (צילום: אילוסטרציה)

כאקזיסטנציאליסט-פרגמטיסט, ברור לי. 

הקטגוריות המכוננות את האדם ומבדילות אותו מהחיה הן יכולתו לחוות בעצימות גבוהה דימיון, זיכרון, ופעולה.

לצערי ישנם פילוסופים בעלי נטייה פסולה

א. לקחת מושגים שאינם זיכרון ו-פעולה, ולהפכם ליסוד תורה כלשהי ובכך לבנות שיטה ומערכת מושגית שאינה מעוגנת במציאות האנושית (אידאליזם).

ב. ליטול מושג יחיד כלשהו (הכוח, הקיום, הגוף, ה'ממשות') ולהפכו לציר או עוגן במערכת (פטישיזם).

רוב העושים תורות ממילים הם אירופאים, במיוחד צרפתים וגרמניים המכונים - אנשי הזרם הקונטיננטלי, השונים מאנשי הזרם האנליטי המעדיפים ידע אמפירי-דדוקטיבי או תצפיות הניתנות לכימות מתמטי.

מבין הקונטיננטלים, מלבד מתי-מעט כהנרי ברגסון (ממציא מושג ה"משך" כ"מכונן החיות" בזיכרון ובחומר), גוטפריד וילהלם פרידריך הגל (הוגה הדיאלקטיקה של רוח ההיסטוריה), וברוך שפינוזה (הפילוסוף של הישות-והעצם), הרי שמלבד שלושתם, יתר האירופאים כשלו ביצירת שיטה ההולמת את הצורך לאזן את קיומו של האדם בפעולה, את קיומו בינו ובין עצמו בזיכרון, ואת אלה עם עולמו הלשוני והמחשבתי, קל וחומר שבין שלושת רבדים אלה והשדה החברתי הרחב יותר שבו מתקיימים אנשים בהרמוניה.

במקומם היו אלה האמריקאים והאנגלים שהצליחו לייצר שיטה פרגמטית המבוססת על תצפיות, המנותחות באמצעים כמותניים ושמבקשות להתבונן במושגים, ולא ליצור אותם - ככה גם היה להם קל בהרבה לייצר משטר מדיני סבלני. וראה המהפכות האנגליות והמהפכה האמריקנית וכתביהם של לוק, ג'פרסון, יום וספונר.

הקונטיננטלים נפלו בד"כ בהיותם חוסר-פרגמטיים ורשלניים בשימושם הנדיב בשפה, ולא אחת הובילו לאידיאליזם או לניהליזם שגובל בחוסר-מוסריות, ובמידה רבה ניתן לומר, בחוסר יכולת לשמר את הקיום מזעזועים ארוכי טווח שנבעו מהפטיש שלהם למושגים מסוימים שדרכם סברו שיוכלו לקבל תמונה טוטאלית של כל מרכיבי היקום כמו בתורת היידיגר ומרקס.

המושגים האמיתיים: זיכרון ופעולה

אני עצמי טרם פגשתי במושג טהור יותר ממושג 'הזיכרון' ו'הפעולה'.

מושגים המבטאים אופן בו "המוח יוצר לעצמו" (זיכרון), ואופן בו האדם מתבטא בעולם (פעולה).

במובן הזה הזיכרון היא הפעולה מזינת המציאות, שמתממש בפעולה.

מושגים חשובים אחרים המזינים את המציאות הם שפה (שהיא שילוב של פעולה מחשבה ומשמעות), רושם (המתבטא בהמשגת החוויה) ודמיון (היתכנות של פעולה ומחשבה בהיזכרות ספונטנית).

מושג חשוב נוסף בעיני כאמור הינו מושג הפעולה. 

המבטא מימוש חיים. קרי, אם הזיכרון מזין מציאות, הפעולה מבטאת את מימושו בעולם.

שני אלה נפגשים במושג שלישי - אותו אני מכנה חוויה. החוויה הינה תולדה של זיכרון ופעולה. אנא שימו לב שכל המושגים הללו הינם קונקרטיים ולא מופשטים!.

ברמה הלשונית, הזיכרון הוא סוג של מניע, והפעולה היא התממשותו היוצאת וחוזרת למוח. יחד הם התמשכות שלובה המזינה זה את זה.

 

הזיכרון והפעולה בפוליטיקה:

כל משטר פוליטי מבקש לשלוט בזיכרון של אזרחיו באמצעות נורמות, ובפעולתיהם באמצעות חוקים.

באמצעות זיכרון קולקטיבי (מיתוס) החברה בעולם הפוליטי יוצרת לעצמה מרחב מקובל של פעולה (נורמה) במסגרתה כוחו של הממשל למול הפרט, מתבטא.

הזרם הפסיכולוגיסטי, שביקש לנתח את הפרט על פי מניעים ביולוגים, טעה (החל מהמאה ה-19) ועימו גם פילוסופים אורגאניסטיים (שהחשיבו את הביולוגיה כחזות הכל) טעו, כשראו באדם חיה נטולת רוח.

הם חשבו כי מושגי הפעולה והזיכרון אינם אלא ניסיונות תיאור של יחסי כוח סובייקטיבים-סוציולוגים-פוליטיים-ביולוגיים-לשוניים או תוצר של היסטוריה מסוימת, תרבות מסוימת, מודעת או לא מודעת.

כך לדעתם, פקולטות היסוד של האדם בעצמן הפכו למושא לניתוח. בפועל? לא היתה להם שום סיבה להניח שניתן לפרק את האדם ממושגים קלאסיים אלה של זיכרון ופעולה ולהבנות עליו עולם תודעה אחר.

וגם לו צדקו, והיה האדם ביולוגי, מדוע שניתן לדבר אליו בפילוסופית?.. לא לפרויד, ולא להיידיגר היתה זכות להניח זאת.

בפועל פרויד והיידיגר קלטו משהו בחוויה, אך לא הצליחו להפריך את יסודיות צמד המושגים הנזכרים לעיל המכוננים את החוויה, והמסייעים בבניית אדם וחברה.

 

הסובייקט, קצת כמו המדינה, מקיים עם עצמו הסכמה (קם מהמיטה בבוקר) או חותם חוזה (בוחר שלא לרצוח את זולתו) מדי רגע, באמצעות היזכרות ופעולה מתמדת.

שאלות הטבע או המהות של חוזים אלה בין האדם לעצמו ובינו לבין החברה, אינם ניתנים להגדרה מבלי ליצור אידאולוגיה מתחרה. ככה זה - למדע עדיין אין פתרון לנושא.

אין זה אומר שאין סיבות מדוע חברה אחת מתנהגת בצורה כזו, ואחרת בצורה כזו, מדוע אדם אחד אונס ילדים חס ושלום, ואחר לא יש סיבות נירולוגיות ופיסיקליות להרבה דברים - אך לא למהויות היסוד של האדם הזוכר והפועל מלבד בחווויתו.

על כן, באין ידיעה מוחלטת אודות החוויה מחוץ למושגים אלה, ראוי שהחוויה תהיה כמה שיותר חופשית עבור חיפושיה מבלי שלטון היררכי...

ישנו מקום לכל מחשבה וניתוח, הרי. 

אך הזיכרון והפעולה, הלה מושגים טהורים ששום שיטה אורגאניסטית או פסיכולוגית לא יכולה לבצע בם רדוקציה, קל וחומר לנסות לאנוס פוליטיקה או אדם חדש עליהם.

 

אני מבקש לטעון שהתממשות "הזיכרון ו"הפעולה" בפוליטיקה שונה מזו הקיימת בפרט.

בעוד אצל הפרט מדובר במושגים המניעים ומתארים את החוויה, בחברה, זיכרון ופעולה הם מרכיבי הציוויליזציה עצמה.

כאן מושגי-העל הפילוסופיים הקונקרטיים שהזכרנו, הופכים במסגרת החברה-מדינה, לאנתרופולוגיה, משום שהמדינה לא יכולה להיות הבעלים של החוויה. 

וכאשר פוגעים בזיכרון (מיתוס) ובפעולה (חוק) של החברה, באמצעות עיוות תפיסת החומר שלה, היא תתפורר.

 

כאן נשאלת השאלה, מה היסוד המשותף לפרט העובר חוויה ולכלל, ומהי תפיסת החומר?

 

בין מיתוס לחוק:

חברה, שאינה אורגניזם באמת, אלא תחום אנרגטי, ממשת את פעולותיה בחוק, ואת הזיכרון המחייב והמשתף שלה במיתוס המתוקשר בשפה.

היסוד שמחבר בין הפעולה והזיכרון בחברה הוא ההיסטוריה, שהיא בעצם חווית החברה בזיכרון ובפעולה, כפי שהיא מועברת בסימנים (שפה).

וכך כפי שחווית הפרט ברובד האישי מובנית על זיכרון ופעולה המתבטאים לא אחת בשפה, ככה אצל החברה החוויה ההיסטורית שלה ממומשת במיתוס ובחוק, המתבטאים בה גם כן.

מה קדם למה? המיתוס או החוק? תלוי באיזו חברה - אצל היהודים הם עובדים בסימביוזה.

כיום, בשנת 2021, לאחר שהמיתוס-הנאצי ביקש להחריב את העולם, אבקש לטעון שהפכנו כולנו לאנטי-מיתוס, ל"לא היטלר", (וראה מאמרי הקודם בנושא).

כך, הסימנים והמסומנים הבסיסיים של הציוויליזציה הליברלית התפרקו בשל המגע הטראגי עם הנאציזם שהפך בעצמו למיתוס עבור חברות ליברליות.

זו טענה רדיקלית, שאבקש להוכיח באמצעות טענה כי נוצר חלל בתפיסת החומר הליברלית, אשר נוצל/נוצר בידי משפטנים מפרקי חוק (הפעולה), ופילוסופים מפרקי זיכרון (המיתוס), שהפכו את ההיסטוריה (החוויה) לנתונות בתהליך התפוררות.

בין חוק ומיתוס - תפיסות חומר

כמו שהפער בין הזיכרון והפעולה יוצר חוויה, ככה הפער בין החוק והמיתוס, יוצר היסטוריה.

הסיפור האישי אצל האדם, והזיכרון הקולקטיבי אצל החברה, הם אלה המצליחים לייצר חלל בו מסופר "הסיפור" שבתוכו מתקיימת הכלכלה, הדת, המדינה והתרבות.

הסיפור מסייע ליישם היגיון בין עולם הזיכרון הקדמוני והמתמיד, ובין הפעולה המתמשכת והמידית. כמו שיש פער בין זיכרון אישי, וזיכרון קולקטיבי של חברה, כך ישנו גם פער בין המיתוס המכונן, ובין החוק המתפתח בחברות אנושיות.

הפערים האלה בין מיתוסים וחוקים הם החוויה של החברה. והם מתבטאים בניאונסים שבתרבות, בכלכלה, בהעדפות, ובתנודות אמנותיות ודתיות כנזכר לעיל.  

ואכן, בפערים שבין צורות החוק וצורות המיתוס, בדיוק כמו בפער שבין הזיכרון והפעולה (בו מתקיימת ההכרה) מתקיימים אצל בני אדם תפיסות חומר וטבע שונות, וכך בדיוק גם בחברות מתקיימות תפיסות טבע וחומר שונות. לטענתי שינוי בתפיסת החומר באמצעות מניפולציה של מיתוס וחוק, תשנה חברה. תפיסת החומר בסופו של דבר תשליך גם על אופי הממשל. מזג האנשים. והשפה.

חברה שרואה בחומר כגורם שיש לחוות אותו פיסית בצורה בלתי-אמצעית, תהיה פגאנית והיררכית יותר סביב האובייקטים שיהפכו לדמות הממשל. חברה שרואה בחומר כגורם שיש לאחדו בקטגוריות זיכרון ופעולה מופשטות יותר, תייצר ממשל מעט פחות גס והיררכי. הראשונה תברך על הכלכלה החופשית, השנייה פחות. וכן הלאה. בשני המקרים, תפיסת החומר תשפיע על האופן בו הממשל אינו אלא השלכה של תפיסת הפרטים את העולם במרחב שמעבר למיתוס.

זיכרון ופעולה בציוויליזציה - ושקר התרבות:

רבים מדברים אודות תרבות חומרית, ותרבות עיונית, או תרבות עממית (פולקלור).

ברור שההפרדות הדיכוטומיות בין אופני התרבות הנ"ל חשובות אך כדי שתרבות תוכל להגיע להתפתחות (הגל) זורמת (ברגסון) למול האל (שפינוזה), כדי שתהיה בעלת יכולת להכיל בה שינויי זיכרון ופעולה (קליינבאום), כדי שהמיתוס בה ימשיך להתפתח הלאה וכך גם החוק הלאה למול שינויים חומריים ותודעתיים, היא מוכרחת להגיע למצב ציוויליזציוני.

שבשונה מהמצב התרבותי מסוגל לספק גם ממשל נאות. תרבות, משום היותה מונח לטיני-אינדיבידואלי, שמעולם לא זכה לביטוי פוליטי בהיסטוריה עד גרמניה המודרנית, לא מסוגלת להכיל זאת.

תרבות חומרית ועיונית כשמגיעות לתפקוד גבוה הן למעשה ציוויליזציה המושתתת על 

1. פיסיקה (תפיסת חומר).
2. כלכלה (פעולה על החומר).
3. דת (מחשבה על החומר).
4. מדינה (ניהול התופסים, הפועלים, והחושבים על החומר). 

קרי, הנחות היסוד והפעולות המסוימות במסגרת המסוימת הופכת חברה לכזו שמהמיתוס והחוק יוצרים בה תפיסת חומר. לעתים תפיסת החומר עוזרת לבנות את המיתוס, או לשמר את החוק - אך אפשר לדבר על מושגי העל שמחזיקים את תפיסת החומר בציוויליזציה בצורה הזו.

4 סוגי תפיסת החומר והמשמעות במדינה:

1. תפיסת ממשות (פיסיקה).

2. תפיסת סחר (כלכלה).

3. תפיסת אמונה (דת) .

4. תפיסת ממשל (מדינה). 

אם אכן פעולה וזיכרון = חוויה אישית, שבמדינה הופכת למיתוס (זיכרון) ולחוק (פעולה), הרי שכמו שבין הזיכרון והפעולה ישנה הכרה, כך בין המיתוס והחוק נוצרת הכרה שהיא תפיסת החומר.

כאשר יש מודעות לתפיסת החומר הזו, אזי חוקים ומיתוסים במסגרת חברתית מייצרים לא רק היסטוריה, אלא חוויה קולקטיבית מודעת. לכן אני מבקש לטעון שפעולה וזיכרון (חוויה קולקטיבית) + הכרה (דמיון מושלך) מייצרים "ממשות" קרי - את תפיסת טבע-העולם של החברה. מכאן אבקש לטעון כי תפיסת טבע העולם של החברה היא האחראית על קטגוריות הסחר (ערכי הדברים הממשיים), והאמונה, גבולות המשמעות של הערכים. הלה ממשיכים להזין את קטגוריות הפעולה והזיכרון הקולקטיביים בתוך תפיסת הממשל (המדינה).

הקריסה:

אוכל להוכיח זאת דווקא באמצעות האופי בו 4 תפיסות העולם הללו קורסות. גרמניה היא דוגמה מאלפת לכך.

כשהחוויה הקולקטיבית, תפיסת טבע-העולם של החברה, והמיתוס המכונן, מנותקים מקטגוריות הממשות, הסחר, האמונה, והממשל שנוצרים בחברה אז נוצר הלם האובייקט, שמאפשר לחברה להתדרדר לניהליזם/פירוק-פנימי, לברבריות, או לדעיכה קיומית.  המיתוס ותפיסת החומר קורסים באחת, והחוקיות שאיפשרה את כינון החברה קורסת אף היא.

החוויה כידוע היא חשובה. היא יוצרת פוטנציאל בעולם ומאפשרת להיקשרים לשוניים ומעשיים להפוך למשמעותיים עבור האדם המכיר. החוויה הזו כפי שהיא מועברת בחינוך, או בסיפור היא-היא יסוד הערכים. אך משעה שהזיכרון מעוות באמצעות מאורע קיצון, אזי היכולת של החברה לפעול עוברת שיתוק, ונוצר מצב של בלבול הכרתי. 

כך נוצרים ערכים שאינם נאים למיתוס, ונוצר הלם ציוויליזציוני. 

עובדה זו מלמדתנו שישנם ערכים חזקים מאחרים.

מכיוון שערך הוא אקסיומה הנובעת מהמחשבה, המתממשת בזיכרון והמתבטאת בפעולה, הרי שככל שהערכים תלויים בזיכרון-סיפורי הנובע משבר (האל המסתורי שבתוך בענן, אצל היהודים לדוגמה), הרי שיש לזיכרון יכולת רבה להתאים עצמו, לפתח שרידות, לבצע אדפטציות, למול שינויים בעולם ומגמות מנוונות בחברה שלא יגררו מטה את תפיסת הממשות, האמונה, הממשל, והסחר המכוננים את הציוויליזציה, גם בתקופות הרס.

במילים אחרות: הזיכרון-הפועל של חברה, קרי מרחב הנורמות הקיים, הינו האופן בו חברה מחצינה את חוויתה ההיסטורית ואת ערכיה וככל שהמיתוס שלה גמיש, כך היא יכולה לשמר את הנורמות בעיתות משבר. בדיוק כפי שהזיכרון-הפועל של האדם, קרי סך עבודתו הרוחנית או הפיזית בעולם, מהווה את סך בחירותיו עד אותו הרגע, וככל שיתגמש עם עצמו, יוכל להפוך את הנורמות שלו לחזקות ושרידותיות.

כמו שפרט הפועל מתוך זיכרון מתמיד של מטרותיו ופעילויותיו בעולם, אז איכות חוויתו תהיה בעלת משמעות רבה יותר, כך גם 'ההיסטוריה' היא עוגן עבור זיכרון קולקטיבי בריא יותר כשהוא הדוק לגורל החברה הנובע ממשמעות מאמונה/מיתוס בעל יסודות הכרתיים כשפה, דימיון, מחשבה (כמו אצל היהודים לדוגמה) המעוגנים בתפיסות הממשות, הסחר, הדת והממשל.

לדוגמה כאשר בן-אדם נכנס לאמנזיה, לשכחה. פקולטות האמונה והאישוש שלו, כמו גם הפשר העצמי נשכחים.

כנ"ל אצל חברה הפוגשת לפתע במצב שבו תפיסת החומר משתנה.

אצל האדם הדבר מתבטא ב"חוסר תפקוד", אצל החברה הדבר מתבטא בשינוי 4 תפיסות החומר הן בכלכלה, הן באופי הממשל, וכמובן בצורות האמונה והיחס לממשות.

הגיהנום החדש

הנאציזם עלה על רקע פירוק תפיסת החומר הגרמנית. החברה הגרמנית בתקופה המודרנית המאוחרת קיבלה הלם.

התעשייה האנגלית, בישרה על חברה ממוכנת, הקפיטליזם האנגלי על חברה ממונית וקניינית, והליברליזם האנגלי על חברה פתוחה - כשהגיע נפוליאון גם הלם הלאומיות החילונית נפל עליה.

ארבעת הפקטורים שהזכרנו מראש, תפיסת הממשות, הסחר, הדת, והממשל כולם עברו שינוי מוחלט.

בכדי לבנות מחדש את גרמניה נעזרו הגרמנים באידאולוגיות גדולות מחד, ובתפיסת אדם חדש מאידך במטרה להבנות מיתוס וחוק חדשים דרכם יוכלו להתהוות.

המטרה הברורה והמודעת או הבלתי מודעת היתה - "פירוק הצורות הרוחניות של הנאורות המערבית ויצירת חדשות תחתיהם".

הגרמנים לא ידעו בעצם מי הם מאז פלישות נפוליאון ב-1806 ונכנסו להלם בן 140 שנים, שעדיין לא ברור אם נגמר.

ההלם הזה יצר צמד מלחמות עולם, שלא היו אלא מלחמות הגל-לוק - מלחמת הליברליזם האנגלי, באוטוריטריזם הגרמני.

ההלם הגרמני ביקש לפרק את משולש החברה האזרחית המודרנית המבוססת על.

א. האזרח כסובייקט בעל מצפון וקניין

ב. הריבון כישות המדינית המקבלת הסכמתו ממנו

ג. הזכויות כמאששות את הקשר בין השניים.

גרמניה פירקה את הקשר באמצעות אידאולוגיה חדשה שמטרתה היתה להמליך פקידי מפלגה כחוק וטכנאים אידאולוגיים כמיתוס.

במובן רב, הדימיון בין עליית הנאציזם ועליית הגיהנום הפוסט-סובייקטיביסטי זהים לא רק בשל הטירוף של שינוי המיתוס והחוק בצורה כה פתאומית, אלא גם בשל התכנים שנועדו להתמודד עם השינויים והאופן שבשניהם יש בירוקרטיה טכנית המנהלת אותם.

רק שהמיתוס הנאצי נבע מכך שאנגליה היא אימפריה משגשגת (ע"ע הלם האובייקט האנגלי), והמיתוס החדש הנאצי שבו אנו חיים נובע מהעובדה שגרמניה הפכה לאימפריית רצח.

אך בשניהם יש רבות מהמשותף לצערנו.

תפיסת אורגאניסטית של האדם כישות השבה אל הטבע? יש.

פולחן דם (הפעם של קורבנות ולא של אדונים)? יש.

מיתולוגיה פוליטית גואלת? יש.

חברה היררכית ומעמדית הפוגעת בחופש ביטוי? יש.

תאגידים ממשלתיים בשיתו פעולה עם אליטה פקידותית? יש.

לכולם משותף הקרע בין הזיכרון והפעולה של הפרט והקהילה באמצעות שינוי תפיסת החומר. עצם תהליך ההתמוטטות הוא כזה שבו ראשית כל הזיכרון עובר שידוד. לא עוד עם לאומי. אלא קהילה אורגאנית.

לאחר מכן סמכות החוק משתנה, לא עוד מחוקק פרלמנטרי, אלא זרוע משפטית אקדמית. מעצם זה שנוצרים שינויים רוחביים שכאלה ברמת המקרו - הרי שאלה עתידים להשפיע על רמת המיקרו שבה נוצרת החברה שלנו היום. אכן לבסוף, לא רק המערך המדיני, פוליטי, תרבותי, גם החוויה האישית של בני אדם שיוצרת את חווית ההיסטוריה, ומזינה את המיתוס והחוק, הולכת ונשחטת לאור מדרג היררכי חדש של סוגי בני אדם לפי גזע, מגדר, ומוצא המשנים לחלוטין את שדה הפעולה והזיכרון - וכמובן שאת השפה.

הלם האובייקט האנגלי.

במידה רבה ברגע שהמערב איחד את ברלין עם וושינגטון ופריז ב-1945, הוא החליט להפנים ולזהם את המיתוסים הזיכרון-הפועל הקולקטיביות-החברתית והמחשבה הנאורה, בטירוף ההיטלריסטי ובכך הפך את היטלר עבורנו למה שאנגליה היתה עבור גרמניה - לטראומה מגדירה זיכרון ופעולה. המערב עשה זאת מתוך אמונה הזויה ש-1. בגרמניה יש מסורת של נאורות מדינית. 2. שבגרמניה הדמוקרטיה היתה אורגאנית לעם. 3. שסימנים מוקדמים למה שהיה עתיד להתרחש לא היו בלותרניות ובקתוליות הגרמנית, ובאופן כללי בהיסטוריה הגרמנית.

מאז החיבוק האמריקאי לגרמניה החלה לטפטף אל תוך החברה המערבית "הלם האובייקט הגרמני", שהיא אינה אלא האשמה הנוצרית הגרמנית הקתולית שהפכה באמצעות כמה שכבות פוליטיות למדיניות צנטרליסטית הממשיכה את הגאווה הגרמנית.

זוהי גאווה של ענווה הטוענת כי משום שגרמניה חטאה - המערב חטא, ומשום שהחברה חטאה הפרט לא יכול להיות חופשי

ועליו להפנים את לקחי ההזיה הגרמנית, את הלם האובייקט שגרמניה סיפקה לאקסיומות ולזיכרון-הפועל המערבי, באמצעות נורמטיביות חדשה המבוססת על תפיסה ביקוריתית של כוח לאומי באשר הוא.

הכשל הלוגי נובע מכך שדברים רבים אחרים בהם הגרמנים השתמשו אינם טאבו. כגון ממשל המבוסס על פקידי משפט או כלכלה סוציאליסטית, הם בסדר. הלאומיות שהם העתיקו מנפוליאון בצורה חולנית- היא לא בסדר. 

עתה ברור לכם בטח כיצד נוצרה אידאולוגית ה"מי שלא מסכים איתי הוא היטלר/נאצי", קרי - האחר המדומיין המוחלט.

עתה ברור לכם כיצד המיתוס של היטלר מכריע באמצעות פרשנים צרפתיים כמו פוקו, את הרעיונות הליברליים הקלאסיים.

כיצד ארגונים עולמים השולטים באדם באמצעות פקידים ואילי-טכנולוגיה במטרה למנוע מההיטלר שבכל אחד להתממש נוצרו.

עברנו מדיאלוג יווני-יהודי-אנגלי, למשוואת אדון עבד כוחנית שנובעת מהגל-ניטשה-שמידט-פוקו.

ההוגים שלהם מנצחים. והדמוקרטיה מפסידה.

הלם האובייקט הגרמני נוצל בידי פקידים ואנשי טכנולוגיה שהפנימו את שפת פוקו, כדי לייצר אדם חדש.

עתה עלינו להתמודד עם אפולוגיטיקה היגליאנית שדחפה בכוח את גרמניה להיסטוריה, שהחליפה דיאלוג בדיאלקטיקה.

ועכשיו אנחנו מפרשים את הדחיפה הגרמנית את עצמם להיסטוריה, כאילו לנו עצמנו אין היסטוריה.

קרי הפנמת החולי המנותקת מהחוויה הזיכרון והפעולה של היהודים.

במובן הזה - אושוויץ הוא בית הכנסת של כולנו.

כבר נאמר כי : "למרות שהאדם הגלובוהומוגני החדש מורכב מפריזמה הכרתית של אדם קנטיאני המחפש ממשות ומשמעות בעולם מפוצל (בין מוחו, ובין הדבר כשלעצמו), ובכך הינו אדם מעורער שבתוכו קיים פיצול מוחלט בין קיומו ובין הממשות, ובכך הוא מסוגל ליפול כטרף-קל לאידאות כוזבות המתבטאות בפולחן החומר (מרקס), או בפולחן המדינה והכוח (הגל), או בשניהם (פוקו), הרי שבשונה מקודמו, מהאדם-על הגרמני שגם הוא התבסס על קטגוריות קאנטיאניות-היגליאניות ומרקסיסטיות העובדות בדיסקורס עם תורות ביולוגיות, הרי שהאדם האחרון לא נועד להיות כמו אביו מולידו הגרמני, הוא נועד לעבדות".

אצל הגלובו-הומוגני הביולוגיה מבולבלת, הכוח יחסי למול אדונו שלו, פיצול עולמו אינו בין ערכים וגורל אלא בינו ובין זולתו, לבסוף הדבר היחיד שנותר בו הוא אותו פולחן חומר מכונן נטול-אל שאפיין את שורשיו ההיסטוריה הגרמנית. למעשה הגלובוהומוגני נועד להיות עבד משום שהנאציזם מקבל תשובה קתולית.

בפרספקטיבה קתולית עומדים מעליו עומדים חטאי האדם-על הגרמני (כמו שהנצרות היתה המיתוס שיצר מהאדם הברברי-הגרמני אדם מתורבת) ככה בעצם למרבה האירוניה הרצח ההמוני מעצב למרבה הטרגדיה באופן דיאלקטי את הגלובוהומוגני שבמקום שהרצון ישלוט בו כמו אדם-העל הגרמני הופך לעבד של החטא המקורי שהתפתחה באורגיית הדם הנאצית. במילים אחרות, חטאיו של הגרמני הופכים לדת-העבדים החדשה של האדם הפרוגרסיבי. אם תרצו: מראת אוניברסליזציית חטאיו של הגרמני היא היא הגלובוהומוגני.

האוניברסליות של הקורבנות של הגרמנים היא הטוב והרע. כדברי אלאן פינקלקראוט - "בכל סכסוך שואלים - מי היהודי ומי הנאצי".

הדרך היחידה לעצירת תהליך זה היא שימוש במחשבים כדי לנצח את חברת המעמדות הפרוגרסיבית החדשה המקדשת דם פיזי, באמצעות חזרה למיתוס האלוהי שבברית הישנה, והליכה מחוץ למיתוס הפוליטי הגרמני של הגל שהתבסס על הברית החדשה.

המחשבים עוצרים את הפקידים, האלוהים את מוסר העבדים הפוסט-נאצי שנוצר בצרפת ובארה"ב מאז מלחמת העולם השנייה, והעם יעצור את שניהם.

כנסייה חדשה:

הפקידים כיום יודעים שבעולם דיגיטלי הפרלמנט מיותר, הגלובליסטים יודעים שבעולם גלובלי המדינה המודרנית בת המאה ה-19 מיותרת והם עושים הכל כדי להחליפם באמצעות אוניברסליזציה של אשמת-היטלר.

בעצם מכיוון שהרוצח השתמש במדינה ריבונית, אזי מתוך דמיון הצורה, ניתן לבצע אינדוקציה (כושלת) לדימיון בתוכן - בדימיון הזה האדם הלבן משמש כנייר לקמוס כהוגה הלאומיות הריבוניות והאזרחות שיש לפרקה בשם איזה צדק הזוי.

אכן, ההחלפה מתבצעת על רקע המיתוס הנאצי וההגיון ההיסטורי שבו התפתחות מדעית וטבעית מעמידה בספק את הפרלמנט שמוחלף בידי משפטנים בינלאומיים ואמנות טראנס-לאומיות.

1. הגלובליסטים - שכבת האידאולוגיה וההון
2. פקידים מנהלים במדינות - שכבת ביצוע האידאולוגיה ברמה הלאומית נכון לעתה
3. בירוקרטים - דואגים לביצוע המדיניות ברמה המיקרו באמצעות תשלום המיסים
4. הגלובו-הומוגני, האדם ההומוגני גלובלי שנועד לציית לנורמות החדשות ולפעול בזיכרון-פועל חדש ושמכיר טוב מאוד במשוואת חטא אדון. 

וזה ההפסד של ניטשה לפוקו.

ניטשה רצה דת של אדונים, והגרמנים יצרו דת של עבדים.

התקינות הפוליטית היא שכבה שמאפשרת את הפיכת הטראומה הלאומית הגרמנית שהפכה לקולקטיבית במלחמת העולם השנייה, לנורמה החברתית החדשה.

זה המיתוס של הפחד למול העצמי. מיתוס חסר היגיון שאף חברה לא יכולה לייצר ממשות, סחר, אמונה, וממשל נורמטיבי במסגרתה.

כך מודל המדינה הליברלית שמפרידה דת/מיתוס מהמדינה ומעניק אותו לחברה הפתוחה המקורית (של פופר לא של סורוס) הולך ונשחק.

יחס האזרח והריבון מוחלף לחלוטין בדרגי ביניים שמזכירים את הווסל של ימי הביניים.

הדרך היחידה היא לעזוב את מוסר אדם העל הגרמני והאשמה שבו, שאמורה להיות מתוקנת על ידי אדם-תחתון חדש, שנושא את חטאיו, ושיבה לערכי דת פוזיטיבית המעצימים את האדם.

תיאולוגייה פוזיטיבית בין אם של התגלות אצל היהודים ובין אם של השכלה ועבודה קשה אצל הקלוויניסטים (לא , לא האוונגליסטים). 

במקביל אדם זה יהיה חייב לנהל את ענייניו דרך מחשבים, כדי שבירוקרטיות אמצע לא יוכלו להטיל מס/נורמת-רצון עליו.

החטא הנאצי - דם אדמה זהות הפך למיסוסה של דם אדמה וזהות.

השתלת פוביה מוסרית מהצורות שהגרמנים עיוותו עד לרמה שהתעמולה הסטליניסטית מחד הפכה אותם לתוכן תרבותי, ומאידך הליברליזם איפשר את הרדיקליזציה שכנגד בצורת הגלובליסטית.

הסטליניסטים (תודה לקופל) אמרו לא היטלר . והליברלים אמרו רק לא היטלר. ושניהם בסוף יכלו להסכים רק על זאת, תוך פירוק כל יסוד ליברלי.

השמאל אמר שהלאומיות היא הפשע, הליברלים אמרו שבלאומיות יש חטאים - שניהם, אלה ממניעים כלכליים, ואלה ממניעים שתלטניים אידואלוגיים מותירים שממה בלב כל בן מערב.

כאן בעולם החטא, נוצרה פוליטית הזהויות ופולחן הסוגים.

שאינו אלא הפנמה של הנגטיב שהליברלים והקומוניסטים מסכימים עליו והוא שהיטלר רע אבל שהסטליניסט מסדר אותו בצורה מעמדית חדשה וימי ביניימית.

לכן כל זה מוכיח שצריך לחזור לפיין וג'פרסון ולהגיע לכלכלה אוסטרית-לאומית המבקשת סחר חופשי וחוזים בין פרטים חופשיים.

הצורות הכלליות שהפכו למלחמת הירושה בנאציזם יעברו העלאה חדשה עם המחשב. אבל ךא עם המחשב והתאגידיות הפשסיטית מחד, והדוגמטיות הקומוניסטית מאידך המשרתות את האליטה הסינו-אמריקניות שמבקשות למתמוטט את היחס שבין הסובייקט והריבון, וליצור מעמדות כמו-נאציים על בסיס דם, גזע, ואדמה, שהם כה קוטביים  שצריך לייצר איזשהו מנעד לסדר את המציאות באין הריבון והאזרח..

וכאן אנו נגררים חזרה לפיאודליזם ושיעבוד ישיר. לאותם יחסי אדון עבד אצל ניטשה והיגל.

למה? כי הרי החטא שהתחיל את המגע בין ליברלים וקומוניסטים הוא שהם נפגשו בברלין - בירת יקום האדונים והעבדים.

כך הגלובליסטים מייצרים את המעגליות הטיפשית הזו של דם אדמה וזהות. שפועלת במטריקס האוליגרכי בצורות שמשרתות אותו - הלם האובייקט הגרמני כבר אמרנו?.

לקחת חזרה את הזיכרון והפעולה אל מרחב הקניין, המצפון והזכויות המתבטאים ישירות למול הממשל - זהו הרנסנס של הליברליזם הדיאלוגי.

 בשביל זה חייבים לייצר פקידות ישירה בטכניקה על בסיס העם העתיק בעולם שהוכה בהלם האובייקט גרמני.

כדי שלא ניפול לחוסר המודעות של הפיכת נפילת המיתוס ההיסטורי הלא אמיתי והאשלייתי הנאצי-גרמני, לסיפור של כל פרט. 

אלא אם כן יש כאן תועלת.

יש תועלת בסיפור הרי. אך כאן התועלת. היא נגד היטלר.

מתי היא תהיה בעד היהודים?.

לתגובות: Yairkleinbaum@gmail.com