דעה: הציונות לאן?

כל אדם בירושלים מכיר את מבנה בית הכנסת הגדול הגדול המרשים, והמיושן מעט בעיצובו.

מצדו האחד בניין תנועת המזרחי, ומצדו השני 'היכל שלמה'. 

האחד היה המטה המיתולוגי של הציונות-הדתית, השני בית לימוד התורה החשוב במדינה.

מבנה 'היכל שלמה' הכיל את כל מערך 'הפוזיטיביזם הדתי-לאומי-מוסדי'. לשכות הרבנים הראשיים, הספרייה התורנית המרכזית, ביה"ד הרבני הגדול ואף יועד, בבוא היום, להכיל את הסנהדרין לכשתקום. 

ובניין מזרחי היה כתרה של הציונות-הדתית.

מן החזון הזה הלכו ונשרו האיברים זה-אחר-זה והבניין הפך מוזנח.

בית הכנסת הגדול שהוקם ב-1982 ירש את התפילה, בזמן שהרבנות ולשכות הרבנים עברו לבניין הסמוך לתחנה המרכזית. 

בינתיים הספרייה דוללה מנכסיה ונותרה כצל חיוור של עצמה. וכך, כיום, האתר משמש כחלל השכרה עם 'הד היסטורי' ושלט ארכאי האומר 'מרכז רוחני עולמי'.

בית הכנסת הגדול בירושלים (צילום: pikiwiki)

מערך סמלים מט לנפול זה מסמל את רפורמת הכשרות של מתן כהנא ואת מה שזו מנסה לייצר ביחסי דת ומדינה במפעל הציוני.

בעצם הסטרוקטורה פירקה את הארכיטקטורה. 

הבניין ורפורמת הכשרות הפכו להד נשכח, עבור החזון הציוני בו המדינה מממשת את החירות והחוק בהיסטוריה על פי תורת הרב קוק המזכירה את תורת הפילוסוף הגרמני גוטפריד וילהלם פרידריך הגל. 

בניגוד להגל שראה במודל הנוצרי מפצל הדת מהמדינה כ'אידיאל', התפיסה היהודית לא מפרידה בין שתי מערכות החיים: בדיוק להיפך – היא דורשת את שזירתן זו-בזו.

במבט רחב מאוד, מתוך נקודת השקפה דתית-לאומית, המהלך של מתן כהנא מהווה נסיגה מחזון הרב קוק של 'אתחלתא דגאולה' שבו חזון הגאולה מתבטא בשליטת 'הסנהדרין' במערכי הכשרות, הגיור, הדין הרבני ועוד. 

בלשון אחרת, כהנא נסוג מחזון מדינת ישראל כאתחלתא דגאולה המממשת את רוח ההיסטוריה היהודית לפי הדיאלקטיקה של הגל. 

זוהי נסיגה מתורת הרב קוק בכל הנוגע לתפקיד המדינה.

מילא היה זה חזון Cנוסח פייגלין של חירות דת מהמדינה לצד מהפכה תרבותית יהודית מהשורש במטרה 'לשנות על מנת לקדש'. אולם לא כך הדבר -  כאן מדובר במסר הפוך, לפטור את המדינה מהיהודית ולא לפתוח את המדינה ליהדות. 

תחת החזון של הרב קוק לא מגיע חזון יהודי חדש אלא חיקוי של חשיבה דתית ופוליטית נוצרית!

הקוקניק רואה במדינה כהגשמה של תפיסת ההיסטוריה ההגליאנית בה מושלם מעגל 'יהודי' המתגשם מחדש בתוך מערכת גאולה ובו המדינה היא 'יסוד כסא השם' - מלאך ושרף. 

אך כאן מדובר בנטישה רבתי של החזון הפוזיטיבי-אידאי של הרב הקוק את המדינה כאינסטורמנט של גאולה. לא אבולוציה רעיונית על מנת לבנות מחדש, אלא נסיגה דה-יורה המבטאת מגמת נסיגה דה-פקטו, של הדת מהפרהסיה הישראלית.

יש יאמרו כי מדובר בהליך המבשר על התבגרות שעובר פלח משמעותי בציבור הדתי-לאומי.  

אך עולה אגב זאת השאלה - "מה תוכן הדתי-לאומי שבהיעדר חזון פוזיטיבי ותביעה לפומביות הציוויים היהודיים?.

כמה אירונית היא העובדה שדווקא אדם דתי-לאומי עושה מחליף תוכן פוזיטיבי דתי, בתוכן פוזיטיבי סמוי וחילוני המרוקן את הפרהסיה הציבורית מיהדות.

כהנא מסמן כי החזון הפוזיטיבי פשט רגל בצורת 'פיצוץ' מבפנים חוצה, לאחר שכנראה קרס לפני כן כ'אימפלוזיה' פנימית.

ישנו חלק בציבור הדת"ל אשר נואש להגדרה עצמית באמצעות תוכן חיצוני חדש ואופנתי, וחלק אחר הממשיך את הקו ההגליאני בתורת הרב קוק. 

בלשון אחרת הציבור הדתי-לאומי מתפצל בהיבט התיאולוגי והאידיאולוגי העמוק ביותר בצורה פורמלית.

ממעוף הציפור, האידאה הציונית-דתית האקטואלית קורסת, והיא החלק האקטואלי והאחרון בשרשרת של קריסות למן הציונות הסוציאליסטית וכלה ברביזיוניזם (שהפך לפולחן קמעות). 

נכון להווה, הציונות, כאידאה, קיימת אך ורק מכוחה של אינרציה.

אולם החיכוך שלה עם המציאות הולך ועוצר אותה.