"אייכמן אמר לי - לך תביא לי סיגריות אבל אם תברח אני אמצא אותך"

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

יהודים חיו בגרמניה למעלה מ-1000 שנה. הם היו נאמנים למדינה, התגייסו לצבא ולחמו למענה במלחמת פרוסיה ובמלחמת העולם הראשונה. היה להם גם תפקיד מרכזי בשיקום כלכלת גרמניה בשנות ה-20 ובפריחת התרבות במדינה. כל אלו לא עמדו לזכותם ב-1933 עם עליית הנאצים לשלטון. למרות שהיהודים היו בסך הכל אחוז אחד מהאוכלוסייה, הנאצים הציגו אותם כאויב האומה וכעם נפשע ונבזה. חוקי נירנברג שהוצגו בספטמבר שנתיים מאוחר יותר, שימשו בסיס חוקי לשלול זכויות אזרח מהיהודים: זכות ההצבעה בוטלה, נאסרו נישואי תערובות, הם הורחקו מהאונברסיטאות ומכל פעילות כלכלית והפכו אזרחים ממדרגה שניה. 

על דולפי סמיילר, ניצול שואה שיחגוג השנה 98 אביבים, שמעתי לראשונה לפני שנתיים במהלך שיחת חולין עם בעלים של בית קפה שכונתי קטן במרינה דל ריי. הוא סיפר לי על היהודי החביב הנוהג לפקוד את המקום כמעט כל בוקר. אופטימי, חייכן, מצחיק ומבדר את חבריו וגם את לקוחות בית הקפה שבמקום. 

למרות שמעולם לא יצא לי לפגוש את דולפי בבית הקפה המדובר, מרינה דל ריי היא עיר חוף  קטנטנה, ולימים גיליתי שדולפי גר בשכנות, ממש דלת מול דלת עם ידידתי שרון ג׳וי, (לחלקכם עדיין מוכרת כשרון פרידמן) מארגון ה- JNF היהודי אמריקאי. מכאן הדרך לפגישה משותפת עימו הייתה רק עניין של זמן.  

דולפי אינו ניצול שואה שגרתי. אם בישראל התרגלנו לשמוע על ניצולים רבים החיים בדירות קטנות, בעוני מחפיר וסיוע ממשלתי בלתי מספק בעודם נאבקים בבדידותם. דולפי מגדיר עצמו כבר מזל. לא בכדי; הוא מתגורר בבניין דירות יפהפה עם בריכה,  כמה רחובות בודדים מהמרינה וחוף וניס המפורסם. האוכל נמצא תמיד ובשפע, וקרובי משפחה מספרים שלפעמים הוא אפילו מבשל לעצמו. הוא נראה צעיר בהרבה מגילו המופלג, כאמור מרבה להתבדח, ואם תתפסו אותו ברגע הנכון הוא אפילו ישיר לכם בגרמנית וביידיש.

ישבנו בסלון ביתו המרווח. קירות עמוסים בתמונות אמנות וציורים צבעוניים. אור שמש ממלא את החדר דרך החלון הגדול כשמסביב עציצים ושתילים ירוקים. לצידו ספריה גבוהה עם מערכת סטריאו, כזו שכבר בקושי רואים היום, אלבומי מוזיקה קלאסית לצד תמונות של משפחתו שאיבד בשואה וקרובי משפחה החיים בישראל. על שולחן הקפה המפריד ביננו מונחת צלחת ארוחת הצהרים שטרם סיים. 

דולפי ישב מולי על ספה גדולה ונוחה, לבוש חולצה ירוקה בהירה עם פסים וצווארון. למרות שכבר קשה לו ללכת ללא ההליכון, הוא עדיין זקוף לאורך כל הראיון ומידי פעם דואג לשפר את יציבתו עם ידו הימנית. הילד עוד מעט בן 100 אבל שפת גופו משדרת ביטחון ועוצמה, כזו שנדמה כי נטועה בו עוד מילדותו הלא פשוטה. 

דולפי סמיילר (שמילוביץ), נולד ב-8 בספטמבר 1923, בוינה,למשפחת קשת יום. בן לג'וזף ופרנצ'סקה שמילוביץ. אח בכור למקס וארנה. עוד כילד, הוא מספר, היה מרדן ולא קונפורמיסט. הוא היה משחק כדורגל ברחובות, מסתבך בקטטות- מה שזיכה אותו בחינוך נוקשה במיוחד מצד הוריו. בניגוד לאחיו ואחותו, דולפי היה מסתבך וחוטף מאביו.

אב המשפחה היה אמנם דמות קשוחה ששלטה בבית ביד רמה, אך גם מודל לחיקוי בהמון מובנים עבור דולפי.  

אביו היגר לוינה מאוקראינה והיה בעל דעות קומוניסטיות מובהקות. הוא אינו החזיק בעבודה מסודרת, ואת זמנו בילה כחלק ״מפרלמנט״ שהיה נפגש ומדסקס בהתלהבות רעיונות קומוניסטים מהפכנים. דולפי הושפע רבות מדעותיו הפוליטיות של אביו, ועד היום הוא מדבר בשפה של קפיטליזם וסוציאליזם. במהלך הראיון הוא גם שר את ההמנונים של שניהם. 

ב-1932 יצא ג'וזף להפגנה גדולה ואלימה של המהפכנים הסוצ׳ליסטים. במהלכה הוא נורה בחזה. למרות ששרד את הפגיעה הראשונית, פציעתו התפתחה לדלקת ריאות חמורה ממנה נפטר כעבור שנה. דולפי נותר יתום מאב כבר בגיל 11, אך כבן הבכור לקח על עצמו את תפקיד הגבר של הבית.  הוא החל לסייע למשפחה במשימת ההישרדות. אימו, כך מספר, סמכה עליו. דולפי היה הילד החזק שצריך לדאוג לאחרים. בהמשך לקתה אימו בהתמוטטות עצבים ואושפזה תקופה ממושכת בבית החולים בוינה. המשפחה קרסה כלכלית, העוני היה כבד והאחים נותרו ללא אוכל. רשויות הרווחה בעיר הפרידו את הילדים: האחות ארנה עברה לבית אומנה, ודולפי ואחיו הצעיר מקס נשלחו לבית יתומים.  

בעוד שמקס ניסה להתאקלם בבית היתומים, דולפי מרד, אסף בעיות משמעת והתנהגות רבות עד ששוחרר משם. הוא נדד לבית סבתו בעיר. בבית הספר ביקר לעיתים רחוקות ואת רוב זמנו בילה ברחוב. מאידך, דולפי מציג במהלך הראיון שלנו ידע מרשים בהיסטוריה, פוליטיקה ומוזיקה. בעיקר מוזיקה קלאסית כשהוא זוכר בעל פה יצירות שלמות של בטהובן המלחין האהוב עליו. 

דולפי, תאר לי את ילדותך בוינה לפני המלחמה.

״וינה היא העיר הכי יפה בעולם. אם אנשים חושבים שפריז יפה ורומנטית הם צריכים לבקר בוינה. עיר ציורית מוקפת בהרים, ארכיטקטורה מופלאה ומוזיקה טובה. היינו הולכים לראות את הבית בטהובן, ושל קרל מרקס. גרנו בשכונה לא יהודית והיו לי הרבה חברים גרמנים. אהבתי לשחק כדורגל בפארק וגם ברחוב עם חברים. הייתי שחקן התקפה קשוח ותמיד עשיתי תאקלים חזקים. כולם ידעו את זה.

אהבתי גם להתווכח עם המבוגרים על אמנות ועל הדעות הפוליטיות שלי. אבא שלי עודד אותי לזה.  אהבתי  גם לצפות  בהמון קולנוע אמריקאי. אני חושב שזה מה שגרם לי לחלום לעבור  לגור באמריקה יום אחד.״

הצריף במחנה הריכוז בוכנוואלד ימים ספורים לפני תום המלחמה. (מתוך ארכיון יד ושם)

מתי הרגשת שהכל השתנה? 

״בתחילת מרץ 1931 התחלנו לראות שכולם מסביבנו בשכונה וגם החברים התחילו לתמוך במפלגה הנאצית. אני זוכר שיום אחד הלכנו לבקר קרובים שגרו בעיר. בדרך עברנו ליד ״הוטל אימפריאל״ ממש ליד הכיכר המרכזית איפה שהיטלר היה נואם מהמרפסת. כל האנשים בעיר היו מקשיבה לו כמו מסוממים ומי שראה אותנו בדרך היה צועק לנו: ״הייל היטלר, הייל היטלר״. חשבתי לעצמי: איך העיר היפה שלי והמקום שבו גדלתי נהרס והתמלא בשנאה.״ 

רוחות רעות של שינוי נשבו בוינה לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון. אבל דולפי לא מיהר לחשוש. פעם אפילו השתתף בהפגנה של ״הנוער הנאצי הצעיר״ מפני שחילקו שם שוקולדים. הוא הגיע הביתה עם כיסים עמוסים בממתקים וסיפר לאימו בהתרגשות על השלל שהביא. כשאימו הבינה מהיכן קיבל אותם, היא כעסה מאוד, החרימה את השוקולדים וזרקה אותם לפח.  

דולפי דיבר איתי על התנאים שהכשירו את הקרקע לעליית הנאצים לשלטון- כלכלה הרוסה בגרמניה עם 20 אחוזי אבטלה שהיוותה את הבסיס לקמפיין הבחירות ולזכיה בסופן. דולפי: ״המפלגה הנאצית הבטיחה לתקן את הכלכלה ולהביא רווחה פיננסית לכל האזרחים אם הם יהיו נאמנים לה. בכלל, נאמנות זו הייתה מילת המפתח; נאמנות למפלגה הנאצית לפני הכל.  כל השנים חשבתי שאני חי במדינה נהורה, מדינת חוק, ופתאום החוק נעלם. מתחילות בזיזות ברחובות, בחנויות של יהודים ושכר הדירה ליהודים בעיר התחיל לעלות. אלו היו הסימנים הראשונים שמשהו רע הולך לקרות.״

״ליל הבדולח״, הלילה בו הכל השתנה 

Kristallnacht המוכר לנו בשם ״ליל הבדולח״, היה הלילה המכונן שסימל את השינוי. שלטון הרייך השלישי לא היה שבע רצון מהגירה האיטית של היהודים מגרמניה ואוסטריה, והגיב בעידוד לילה של פוגרומים אלימים נגד יהודים. בתי קברות יהודים חוללו, כמעט כל בתי הכנסת בגרמניה נהרסו כשרובם נשרפו כליל. אלפי עסקים יהודים נבזזו, ובמהלך הלילה נרצחו 91 יהודים ו-30 אלף נעצרו. בין העצורים גם דולפי שהיה אז רק בן 13. 

בעקבות ועידת אוויאן בצרפת שעסקה בבעיית הפליטים היהודים בגרמניה הנאצית, הופעלו לחצים כבדים על מדינות רבות באירופה, ובעיקר בריטניה, לסייע בחילוץ ילדים יהודים שביקשו לברוח משטחי הרייך השלישי. מה שהביא ל קינדר-טרנספורט: משלוחי הצלת ילדים (12,000) שהוברחו ברכבות מיוחדות מגרמניה לאנגליה. דולפי כבר כמעט עלה לאחת הרכבות הללו יחד עם אחיו, אך אז, עובדת סוציאלית של המחוז הגיעה והודיעה שיש מקום רק לילד אחד מכל משפחה. כאן עמדה בפני האם דילמה- את מי היא תשלח ברכבת? 

 דולפי: ״אמא רצתה שאחותי תישאר קרוב אליה. לי היא אמרה: אתה תעבור גיהנום אבל תשרוד. בסוף החליטה לשלוח את אחי מקס ברכבת לאנגליה. אני זוכר שאמרו לנו שתבוא עוד רכבת בשבוע הבא, אבל היא לא הגיעה. בינתיים המלחמה התחילה.״ 

דולפי נשאר עם אמו ואחותו בוינה. העוני היה כבד, והוא היה יוצא בכל יום ומנסה לגנוב אוכל מחנויות ודוכנים כדי להאכיל את המשפחה. לפעמים היה נתפס, מובל לתחנת המשטרה, וכמה שעות לאחר מכן אמו הייתה מגיעה לשחררו כחלק מריטואל קבוע של הישרדות.

אבל יום אחד המזל כבר לא היה לצידך 

״כן. שיחקתי כדורגל  עם ילדים גרמנים. הם ידעו שאני יהודי וזה לא הפריע להם. הייתי שחקן אגרסיבי ובמהלך המשחק נכנסתי בגליץ׳ חזק בילד גרמני. הוא הביט בי במבט נעלב. מסתבר שאבא שלו היה סוכן בגסטפו. הילד סיפר לאבא שלו שילד יהודי תיקל אותו חזק בכדורגל, וככה התחילה השמועה בשכונה על הילד היהודי שפצע ילד גרמני. תוך כמה ימים עצרו אותי ונלקחתי לכלא המשטרתי. הסיבה שלא הגעתי ישר למחנות הריכוז הייתה שהייתי קטן מדי ובהתחלה לקחו לשם רק צעירים מעל גיל 21.  

המפגש הראשון עם אדולף אייכמן 

דולפי: ״בכלא המשטרתי לקחו אותי כל יום לעבוד. הם חשבו איך אפשר לנצל אותי הכי טוב. מכיוון שהייתי ילד שמכיר את כולם בקהילה היהודית, הכריחו אותי לעבוד במפקדה של אייכמן במשרדים לטיפול וסילוק יהודים. (Juden-Referat) . אייכמן נחשב למומחה לענייני יהודים. הוא למד את סגנון החיים שלנו, המנהגים ואפילו קצת את השפה - הוא יכול היה לקרוא עיתונים ביידיש. המטרה הייתה שהוא יוכל לקדם ולפעול להגירה כפויה של יהודים מגרמניה ואוסטריה.  

בהמשך העבירו אותי לחווה גדולה שאייכמן השתלט עליה, בערך שעה נסיעה מוינה על גבעה גדולה ומבודדת מוקפת ביער סבוך. לא היה שם חשמל באופן קבוע או מים זורמים. אני הייתי נער המים שלו. כל בוקר הייתי צריך ללכת ברגל לבאר, מרחק של 2 מייל, למלא מיכלים גדולים של מים ואז לעלות בחזרה במעלה הגבעה מבלי ששום דבר ישפך. היו בחווה עוד 4- 5 אנשים, אחת מהן הייתה אשתו של אייכמן, ורה (ורוניקה). הייתי צריך להביא מים חמים ולמלא את האמבטיה שלה. עד היום אני זוכר את התחת שלה.  

בהמשך נתנו לי גם להאכיל את הפרות, לנקות את החווה ועוד עבודות שכבר לא יכולתי להספיק לעשות. זה היה קשה, אבל אייכמן הזהיר אותי שאם אנסה לברוח הוא יתפוס אותי וישלח אותי למחנות.״

אוטו אדולף אייכמן היה קצין אס אס וראש המחלק היהודי בגסטפו. הוא נולד ב-19 במרץ 1906, בזולינגן שבגרמניה. אמו נפטרה כשהיה בן -8, והוא עבר עם אביו ואחיותיו לעיר לינץ באוסטריה. כמו צעירים רבים באותה תקופה לא מצא את דרכו. הוא אינו סיים את לימודי התיכון, ניסה לרכוש מקצוע כמכונאי אך נכשל גם בזאת, החליף עבודות, בין היתר עבד כאיש מכירות בחברת נפט כדי להחזיק את הראש מעל המים. המשבר הכלכלי ייאש גם אותו. באפריל 1932 הצטרף למפלגה הנאצית, ובהמשך התקבל לשורות צבא התנועה. כך, קשר  מספר אס אס 45326 את עתידו עם היטלר. 

ב-1935 אייכמן נשא לאשה את ורה ליבל הגרמניה. מכיוון שבאותה תקופה המפלגה הנאצית נאסרה באוסטריה הוא עבר לגרמניה להשתלמות, אימונים וזכה לדרגת סמל. בהמשך עבר למשרד הראשי לביטחון הרייך- שם הוא היה אחראי בטיפול בכל מה שיכול ״לסכן״ את שלטון הרייך השלישי, כולל מציאת שיטות ודרכי טיפול בבעיה היהודית והצוענית. ב-1937 הוא אף ביקר בארץ ישראל ( אז פלסטינה)  כדי לבדוק את האפשרות להגר לשם את היהודים, אך הבין שאין די בכך כדי להיפטר מהם ושהדבר אינו פתרון מועדף על ידי שלטון המנדט הבריטי. 

אייכמן שב לגרמניה עם דוחות מסודרים לדיכוי היהודים. ב- 1938 לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה הוא חזר לעיר ילדותו, חזק יותר, כקצין בדרגת אוברשטורמפיהרר ומונה לראש המחלקה היהודית באוסטריה (SS-Obers Abschnitt Donau).  הוא הקים את הלשכה להגירה יהודית דרכה החרים את רכוש המהגרים, כפה עליהם גירוש והפעיל נגדם טרור ואלימות. בנוסף, השתלט על מוסדות יהודיים ואילץ את מנהגיהם להעביר לו מידע ולשתף איתו פעולה. אייכמן עשה עבודה כה ״טובה ויסודית״ עד שנחשב למומחה בענייני יהדות גרמניה, והפך למקור הסמכות לספק מידע לפעילות נגדם.

שנה לאחר מכן התמנה למנהל הלשכה המרכזית להגירת יהודים, ובהמשך לראש המחלקה היהודית בגסטפו והיה אחראי על ריכוז היהודים בגטאות והחרמת רכושם. אייכמן נחשב לאדריכל הזוועות שנעשו נגד העם היהודי בשואה. 

באחד מזכרונותיו תיאר דולפי את שיחותיו עם אייכמן: ״הייתי במשרד שלו. אייכמן בדיוק סיים ישיבה עם כמה קציני אס אס. אני זוכר שהוא ישב מאחורי שולחן עבודה גדול, הביט בי ואמר: לך תביא לי סיגריות, ותבדוק שהן לא עמדו באוויר הפתוח. אם הן לא טריות העשן שורף לי את הגרון״. כן אדוני, עניתי בנימוס. ואז הזהיר אותי: אם תנסה לברוח אני אמצא אותך ואטפל בך. לא אברח, אני אוהב לעבוד כאן, שיקרתי לו. אבל באמת לא היה לי אז את האומץ לברוח. אייכמן ענה: אז לך, ותחזור מהר. כשיצאתי מהמשרד ראיתי שיש שאריות מארוחת הצהרים שלהם. היו שם כמה נקניקיות נגוסות. לקחתי אותן, החבאתי מתחת לסוודר שלי ויצאתי להביא סיגריות.״ 

אבל בסוף באמת ברחת 

״כן, לאחר יותר משנה  של עבודה בבית של אייכמן החלטתי שנמאס לי ואני רוצה את החופש שלי ופשוט ברחתי מהבית. בתקופה ההיא לא העליתי על דעתי שהריגה של ילדים אפשרית בכלל. הנאצים עוד לא עשו את זה אז. הגעתי בחזרה לבית של אמא שלי בוינה. תוך פחות מיומיים הגיעו אלינו 2 סוכנים של הגסטפו ולקחו אותי משם לפולין. שם, במחנות העבודה, הבנתי שעשיתי טעות שברחתי מהבית של אייכמן. התמימות שלי הסתיימה, ראיתי דברים שאני לא יכול לשכוח.״

מחנות העבודה היו למעשה מתקני כליאה  (Arbeitslager)  שנועדו לניצול בכפיה של כוח העבודה שכלל: יהודים, צוענים, הומוסקסואלים ואזרחים ממדינות שהתנגדו למשטר הרייך השלישי. המטרה הייתה להפיק כמה שיותר תוצרת מכוח העבודה הכלוא כדי לייצר: כלי נשק, חטיבת עצים, סלילת כבישים ותפירת נעלים ומדים. האסירים במחנה עבדו עבודות פרך קשות מבוקר עד ערב בתנאים של הרעבה, מחלות, צפיפות וזוהמה. אם האסירים לא מתו מעבודה קשה הם היו נרצחים כאשר הפכו לאיטיים יותר ולא מועילים מספיק. המחנות שימשו חלק מ״הפתרון הסופי״, ובמתן ההוראה הוסבו למחנות ריכוז, השמדה ורצח. 

תנאי המעצר במחנה היו לא אנושיים. האסירים היהודים עברו התעללויות, גרו בתנאים מזוועים בצריפים צפופים, סבלו מתזונה לקויה שהתבססה על מרק דלוח ותפוח אדמה. במחנות שרר חוסר הגיינה מוחלט: לא היו מקלחות עם מים זורמים, חוסר שינה באופן קבוע ולא הייתה כל גישה לתרופות. האסירים היו למעשה שלדי אדם, חולים ושבורים מנטלית שעבדו בפרך וחיכו למותם. 

חיי כלב  

דולפי הגיע למחנה עם חוכמת רחוב עוד מילדותו. הוא קרא את השטח וגילה שכל בוקר היה מגיע לשער הכניסה ג'יפ צבאי עמוס בתפוחי אדמה עבור מטבח האס אס. דולפי מספר שהיה מתחבא מאחורי השיחים ומביט בג׳יפ מתקרב. הוא ידע שיש לו מספר דקות לתחבולה. קטן וזריז היה נכנס בקלות ומהירות מתחת לג'יפ, מטפס על תא המטען ולוקח עשרה תפוחי אדמה. אחד לכל אחד מחבריו שישנו עימו בצריף. כך, היה מבטיח שיצליחו לשרוד עוד יום. דולפי: ״הייתה לי אחריות. הייתי חייב לגנוב לפחות עשרה תפוחי אדמה, אם לא, אחד מהחברים שלי לא היה אוכל באותו היום ולא בטוח שהיה שורד.״

אספקת תפוחי האדמה הסתיימה כשיום אחד דולפי נתפס בשעת מעשה על ידי אחד מחיילי האס אס . דולפי:״כשחייל אס אס קורא לך לעצור אתה עוצר. מצד שני ידעתי שהוא תפס אותי בגניבה, וגניבה מחייל אס אס דינה מוות. אז החלטתי לנסות לברוח. הוא שיחרר את הכלב שלו, זאב רועה גרמני גדול, לכיוון שלי. רצתי הכי מהר שיכולתי אבל הכלב השיג אותי. למזלי אני אוהב כלבים, הייתי משחק איתם המון ברחוב בוינה וידעתי איך להתעסק איתם; עצרתי עצירה פתאומית, נעמדתי מול הכלב והוראתי לו: ״סוק היילי ״ בגרמנית: חזור לבעלים שלך. הכלב הביט בי, עזב אותי, וחזר אחורה.

חודש לאחר מכן נתקלתי באותו החייל במחנה. הוא זכר אותי ואמר לי: אני מכיר אותך, אתה ברחת ממני עם הכלב. אתה טוב עם כלבים? שאל אותי. אמרתי שכן, והוא לקח אותי איתו והפכתי להיות המטפל של הכלב ועוזר אילוף.  אז עכשיו היה לי תפקיד שמכניס אותי למטבח בצורה לגיטימית מבלי לחשוש. הייתה לי גישה לאוכל ולבשר. לקחתי שאריות מהמטבח וזה היה חלום. היו לי גם עוגיות אילוף של הכלבים,  אז הייתי אוסף אותן ומביא לחברים שלי לצריף לאכול בסוף היום. זו תקופה שנחשבתי למישהו שחי כמו מלך.   

אבל התקופה הזו הסתיימה מהר- אחד החברים שלי נתפס עם עוגיות הכלבים שנתתי לו בכיס. הוא הלשין שקיבל אותן ממני. שנינו חטפנו מכות הגונות, הפסדתי את העבודה הזו והם העבירו אותי מהמחנה.״

דולפי עבר למחנה סקרז’יסקו קמיינה בפולין. מקום הידוע בעבודות הכפיה של אסירים  לטובת ייצור נשק ותחמושת עבור הצבא הגרמני. תנאי התברואה היו בלתי נסבלים: האסירים עבדו עם אותם בגדים כל השנה עד שהתפוררו לגמרי, ואז היו מכסים את עצמם בשקים כדי לא לקפוא מקור.  

דולפי: ״הייתי בסקרז'יסקו שנתיים. העבודה שם הייתה מאוד קשה. עבדנו עם חומרים רעילים ואני זוכר שהפנים והגוף שלי נעשו צהובות מחומרי הנפץ.״ 

המחנה היה ידוע כאחד הקשים. העבודה בו הייתה לייצר מוקשים ימיים שכדי למלא אותם השתמשו בפיקרין- חומר מילוי להכנת מוקשים, שעבודה בסביבתו מצהיבה את העור וממוססת תאי גוף ואיברים פנימיים בחשיפה ממושכת. רוב העובדים בחלק הזה של המחנה מתו מהרעלה בתוך מספר חודשים. עבור האס אס היה זה מקום מושלם לניצול כוח עבודה והיפטרות ממנו. אומדן הנספים במחנה עמד על 24 אלף איש.   

דולפי: ״כל יום מתו עשרות אנשים. אני זוכר שראיתי עגלה גדולה עם ערימות של גופות מועמסות עליה. היו שורפים אותן והשמים מעל המחנה הפכו אדומים מהצחנה.״ 

למזלו של דולפי הוא הגיע למחנות כבחור צעיר בשיא כוחו. הנאצים ראו בו כוח עבודה יעיל, וכך הצליח לשרוד ממחנה אחד לאחר. בהמשך עבר דולפי למחנה מיידנק שם היה כלוא במשך שנתיים ועבד במחצבה. המחנה היה ידוע כתחנה הסופית עבור רוב האסירים. נערכה בו המתה שיטתית בתאי גזים ובמשרפות. 

למעלה מ-200 אלף אסירים נרצחו במקום בו היה ידוע שאליו מגיעים למות.  מיידנק היה מוקף בגדר תיל כפולה וחשמלית ולאורכה 18 מגדלי שמירה בגובה של יותר מ-8 מטרים.  דולפי: ״כל מי שהיה חלש מת מהעבודה הקשה. ראיתי אנשים שפשוט רצו לעבר הגדר החשמלית. הם אמרו לי: אם נצליח לברוח טוב, ואם לא, אז יירו בנו ולפחות לא נצטרך לעבוד יותר. זו הייתה סוג של התאבדות.״ 

דולפי עם משפחתו מישראל וחברים בבית הקפה במרינה דל ריי קליפורניה

בוכנוואלד היה מחנה  האחרון אליו הגיע דולפי. מה שנחשב לאחד ממחנות הריכוז הגדולים בגרמניה. עברו בו כ-250 אלף בני אדם ולמעלה מ-65 אלף מהם נרצחו במקום. על שער הכניסה במחנה נכתבה הכתובת הצינית  Jedem Das Seine  (בגרמנית: כל אחד והמגיע לו). על דולפי הוטלה עבודה מזעזעת של ניתוח וביתור גופות. היה עליו לעקור את שיני הזהב מהלסת, להוציא איברים כמו: כליות או כבד בהם היו משתמשים לצורך ניסויים ומחקרים. 

במקביל התבצעו במחנה ניסויים רפואיים באסירים חיים כדי לבדוק את השפעתם של חיסונים נגד מחלות כמו טיפוס, כולרה ודיפתריה. דולפי היה מנסה לנתק את הרגש בעודו מבתר גופות של מאות אסירים שאינם שרדו את הניסויים האיומים. העבודה האכזרית הזו גרמה לו להכיר כל חלק בגוף האדם. פעם הוא אפילו ביצע חוקן לעצמו בלי כל בעיה, סיפרו לי קרוביו. דולפי: ״המחנה הזה מאוד השפיע עלי כי הוא היה מלא לא רק ביהודים אלא גם בצוענים, מתנגדים של המשטר, הומוסקסואלים וקומוניסטים. אני רוצה להגיד לכולם אל תחשבו שרק יהודים נרצחו בשואה, חשוב להזכיר את את שאר הגזעים וגם את הצוענים- הם מאוד עזרו לי לשרוד. הם היו חברים אמיתיים.״ 

בוכנוואלד היה גם המקום בו פגש דולפי את מרסל דאסו (נולד בשם מרסל בלוך), תעשיין צרפתי יהודי שעמד מאחורי המצאת מדחף מטוסים ששימש את חיל האוויר הצרפתי במלחמת העולם הראשונה. הוא ייסד את חברת התעופה  Société des Avions Marcel Bloch ( בעברית: ״בלוך מטוסים״). כשגרמניה הנאצית כבשה את צרפת היא חשקה בידע של בלוך, ורצתה לעשות בו שימוש להשבחת חברות התעופה הגרמניות. בלוך סירב לעבוד עם המשטר הנאצי, נעצר, גורש מפריז והגיע עד למחנה הריכוז בוכנוואלד שם פגש את דולפי.

השניים הפכו חברים, ויחד עם קבוצה נוספת של יהודים הצליחו להגן על בלוך כשקברו את אחת מגופות היהודים על שמו, הסתירו אותו וכך פיברקו את מותו. בלוך שרד את המחנה, וכשהשתחרר שינה את שם משפחתו לדאסו. לימים ייסד את חברת התעופה שייצרה את מטוסי הקרב הסילונים הראשונים בצרפת. הוא גם סייע למדינת ישראל ולמרות האמברגו הצרפתי על ישראל באותה תקופה, איפשר את הברחתם בסתר של תוכניות ייצור חלקים של מטוס המיראז 5 לארץ יחד עם כ-50 מנועי סילון. מה ששימש להקמת בסיס לפיתוח מטוס הנשר בתעשיה האווירית בישראל.  

החברים הטובים שרדו יחדיו במחנה עד ה-11 באפריל 1945. אז, בשעה שלוש ורבע בצהרים נכנסו חיילי צבא ארצות הברית ושחררו את בוכנוואלד. 

מרסל הזמין את דולפי להגיע לצרפת ולהתחיל שם חיים טובים יותר, אך דולפי חלם תמיד לגור באמריקה. 

אחת השאלות שתמיד נשאלות על תקופת השואה היא מדוע לקח ליהודים כל כך הרבה זמן להשיב מלחמה ולהתנגד.

״ כן, שואלים אותי כל הזמן איך כל כך הרבה אנשים הלכו למוות שלהם ללא התנגדות. אחת השיטות הייתה הרעבה. היינו רעבים תקופה כל כך ארוכה שלא היה לנו כוח לחשוב. בחלק מהמקרים אנשים אמרו תהרגו אותנו כבר אנחנו לא יכולים יותר. פשוט לא היה לנו כוח להיאבק. היינו רעבים, היינו ערומים, היה לנו קר. הנאצים לקחו את הנשמה שלנו, את הכבוד שלנו ואת היכולת להילחם באמת. אני זוכר שהייתה תעלה תת קרקעית לברוח מהמחנה. אנשים היו רצים לשם ערומים והרגליים היו נדבקות להם לרצפה מרוב הקור. אנשים רצו אל המוות שלהם והם אפילו לא ידעו. 

הרציחות היו מתוחכמות. קודם כל הינו מלוכלכים כל הזמן, מסריחים, הגיעו אלינו כינים וקרציות. יום אחד אנשים רואים תור למקלחת אז כמובן שהם ירצו להתקלח. אף אחד לא חשב שבמקום מים ייצא משם גז.״ 

ידעת שאתה תשרוד?

״אתה אף פעם לא יודע, אתה רק נלחם כדי להתקיים. אתה נלחם כדי להמשיך לחיות עוד יום אחד. עושה את הכל ואוכל הכל. לפעמים אכלתי חיות מתות.״

מה נדרש כדי להחזיק מעמד ולשרוד את המחנות? 

״חוש הומור. אם לא היה לי חוש הומור לא הייתי כאן. זה מה שהשאיר אותי בחיים.  צריכים להיות בעלי תקווה ולא לוותר על החיים ולהמשיך איך שהוא לצחוק כדי לשמור על שפיות.״ 

בסלון ביתו  עומדת לה תמונה ממוסגרת של משפחתו שאיבד בשואה. את אמא שלו ואחותו ראה בפעם האחרונה ב- 1939 לפני שנלקח לבית הסוהר. הן נשלחו לאושוויץ ומאז לא ראה אותן יותר.  שנים מאוחר יותר הבחין בשמותיהן ברשימת הנספים הבלתי נגמרת. למרות שלכל אורך הראיון דולפי הקפיד להיות חזק, בכל פעם שהוא נזכר באמו הרכין פניו בעצב. קולו נחלש ונסדק, וגעגוע עמוק עלה מתוכו. 

עם אחיו מקס, שהוברח ברכבת הצלת הילדים הוא התאחד רק לאחר המלחמה. מקס שירת בצבא הבריטי והגיע לאוסטריה לחפש את אחיו. דולפי שינה את שמו, בזמן המלחמה הוא לקח זהות של אדם מת כדי להגן על עצמו, ונתן לאדם המת את זהותו. כשאחיו עבר על רשימת המתים בוינה הבחין בשם של אחיו והיה בטוח שזה נגמר. אך מכר משותף סיפר לו שדולפי עדיין חי בשכונה הישנה בה גדלו. וכך, נסללה הדרך לאיחוד מרגש.  

בנו של מקס, יוסי שמר, מתגורר היום בישראל והוא אחד האנשים הקרובים לדולפי. הוא סיפר לי על מערכת היחסים בין אביו לדולפי לאחר המלחמה: ״אבא שלי ודולפי אהבו אחד את השני אהבת נפש. כן, הם היו אנשים שונים, אבל דולפי, גם מארצות הברית, תמיד דאג לאבא. בתקופת הצנע בארץ הוא היה שולח לנו כסף ממה שהיה לו וגם כשלא היה. היצר הטבעי שלו זה לדאוג לאח הקטן שלו והוא תמיד היה שם.״

דולפי הגיע לביקורים רבים בישראל. הוא נפעם מהמדינה שהוקמה על זכרונות ולקחי השואה. במהלך הראיון הוא מדבר בגאווה על  צה״ל ועל הארץ בפטריוטיות מעוררת הערצה. הביקור הכי אמוציונאלי שלו בארץ הקודש, סיפר לי, היה ב -1961 במהלך משפט אייכמן. דולפי היה מתוכנן להגיע ולהיות עד מרכזי במשפט בעקבות ההיכרות הקרובה לפושע הנאצי.

אך צוות ההגנה זיהה רצון עז מידי מצידו לסגור חשבון עם אייכמן. דולפי היה נסער ולא יכול היה להבטיח  שישלוט בעצמו. דולפי: ״אני בחיים לא אשכח את הפנים שלו (אייכמן), רציתי להיכנס לחדר ולהתנפל עליו. אם היו נותנים לי להיות שם בטוח הייתי הורג אותו.״   

בתום משפט ארוך ומסוקר היטב בכל רשתות הטלוויזיה העולמיות, אדולף אייכמן הורשע בפשעים נגד העם היהודי, ובלילה שבין ה-31 במאי ל-1 ביוני הוצא להורג בתליה בכלא רמלה. 

היטלר במהלך נאומו בוינה (מתוך ארכיון יד ושם)

התחלה חדשה בארצות הברית 

באמצע שנות העשרים לחיו עזב דולפי את וינה ועבר להתגורר באמריקה כמו שתמיד חלם. 

הוא חרש את ארצות הברית לאורכה ולרוחבה ועבד במגוון עבודות: בניו יורק על המסמרות של גורדי השחקים- עבודה מסוכנות שדורשת אומץ רב, אך דולפי כבר אמרנו לא מפחד מכלום.   

בהמשך החל לעבוד כאיש מכירות של חליפות ודברי קודש של הנצרות. הוא היה איש מכירות מעולה-  קסם אישי וחוכמת הרחוב שבו כבשו את לב לקוחותיו. עבודתו לקחה אותו לכל רחבי ארצות הברית: מניו יורק,  לדטרויט, מיאמי ועד לסן פרנסיסקו בקליפורניה. לבסוף התמקם בדירתו היפהפיה במרינה דל ריי. מקורביו מספרים שהוא איש מלא באופטמיות ושמחת חיים, מעולם לא ביקש רחמים או סיוע כלכלי. דולפי: ״קניתי את הדירה הזו בכסף שלי שעבדתי קשה עבורו, ועכשיו אני גר במקום שהוא כמו גן עדן.״ סיפר לי בגאווה. 

מה התובנה הכי חשובה שלמדת בכמעט 98 שנות חיים? 

״להעריך את החיים! כשאתה בן 16 ואתה כל הזמן רעב ומתגעגע לאמא שלך אתה מבין מה חשוב. היום אני הבן אדם הכי בר מזל בעולם. המקרר שלי תמיד מלא באוכל, אני מרגיש בטוח בבית שלי ואני גר במקום שהוא חלום. ואתם, אל תוותרו על החיים שלכם, גם כשקשה. כשאתם רואים את אמא ואבא שלכם גשו אלהם, תחבקו אותם חזק ואמרו להם שאתם אוהבים אותם. אל תקחו אותם כמובן מאליו. כל כך אהבתי את אמא שלי ואת אחותי הקטנה. הלוואי והייתי יכול לומר להם את זה עכשיו.״