סדר בניו-הייבן: מחשבות על אהבת-ישראל באמריקה

לפני כמה ימים הכנתי כתבה על שליח המרכז הישראלי-יהודי בניו הייבן הרב אלי רסקין.

עוד קודם לכן הוזמנתי על ידיו להתארח במרכז שבנה.

וככה, בשל דודות רבות חוששות קורונה, והנדיבות והשמחה שבה הקהילה החמה והנעימה כאן מקבלת אורחים, עד מהרה מצאתי עצמי גם מוזמן אחרי בית הכנסת לא רק לתפילות אלא גם לארוחות שבת וחג אצל בני הקהילה, ובמיוחד לכבוד היה לי אצל בית הרב.

יש משהו בלכתוב על סדר פסח באמריקה שצובט בלב.

שכן בזמן שיש את מדינת ישראל, אנחנו עדיין שרים ב''לשנה הבאה בירושלים''.

אבל הינה למרות שבפועל יש ירושלים יהודית משהו במדינת ישראל לא נעים בתקופה האחרונה, ולא משנה כמה אנו מנסים לשנות זאת, הפוליטיקה גוררת אותנו למטה.

מהבירוקרטיה, ועד השסעים, ועד ה'לא לצאת פראייר', וזאת למרות הדברים הנהדרים בהווי הישראלי שקשה בלעדיהם.

ולמה אני כותב על זה? כי השנה בשולחן החג של הרב רסקין אפשר לומר שקיבלתי את כל "הטוב הישראלי" בלי "הרע הישראלי".

זה לא דבר מובן מאליו. בטח לא בשנה שכזו אחרי עונת הבחירות המתישה שקרעה את העם (ושעדיין לא נגמרה) ולכן היה משהו קצת שפוי בלכתוב על סדר פסח כהלכתו המתרחש דווקא בין ישראלים הכי רחוק מהביוב הפוליטי של ישראל (סליחה על הגסות) דווקא ביבשת הרחוקה - הרחק מ''כן ביבי לא ביבי'', ובטח שבאווירה מכניסת אורחים ומפוארת שכזו.

אחרי שחזרנו מבית הכנסת, לסלון של הרב רסקין נכנס מוטי עם ארבעת בניו ורעייתו.

הבנים בראשית גילאי ה-20 לחייהם, מוצלחים ונאים, וכל אחד לפחות מטר תשעים ומשהו (ההורים שואלים לגבי שידוך, אז למי שמעוניינת אפשר לפנות למערכת), לצד המשפחה מתמקם בסלון 'אלי' המספר לי על מעבר הקריירה שביצע מסוחר בדים וייבואן, לעובד סוציאלי המסייע לאנשים בשיטות מיוחדות, עוד מעט יגיע תומר שהינו מוסיקאי מוכשר ובעל הומור חריף, ואליהם יצטרף עוד יהודי שלא אזכור את שמו שעושה פוסט-דוקטורט בייל.

בימים אלה, שבהן 'הישראליות' שבעברה הייתה יהדות מחוספסת המתגאה בבורות מסויימת ובחלוציות, הפכה בשנים האחרונות לכלי תעמולה לניקוי העם היהודי מדתו, ותרבותו, נראה שאפשר להתנחם בשולחן הסדר הזה עליו מנצח הרב רסקין - מדובר בפסח ישראלי (אפילו שירי נעמי שמר מקבלים כאן טוויסט חסידי ועכשווי) וחשוב מכל (לדעתי) יהודי.  יש משהו בחב"דניק הזה שיותר ישראלי מהגשש החיוור. ההומור, המחוות, החיקויים, החום מעניקים תחושה אותנטית וחכמה, תוסיפו לכך את השנינות החסידית ואת אהבת ישראל החב"דית האינסופית, ואפשר לומר שכזו הרגשה יהודית ועברית, ועוד עם המעלה של ה'יידישקייט' לא חשתי המון זמן. 

כמה דקות לפני, כשחזרנו מבית הכנסת, ליווה אותנו אחד מהישראלים הותיקים בניו-הייבן, אפדימולוג במקצועו שהפך לכריש נדל"ן.  בינתיים שולחן הסדר נמלא כל טוב, וכשאני מתכוון לכל טוב, אינכם מסוגלים לדמיין את הכמות והאיכות של האוכל כאן. אל תנסו אפילו לדמיין.

הפאר וההדר שהכינה הרבנית רחל, (רוחל'ה, כפי שהרב מכנה אותה ומודה לה בברכה אישית מרגשת) כל כך מלא שפע שזה אפילו עלול לעורר מבוכה.

בקרוב יתחיל הסדר.

שמפניה, תירוש Kedem, ויינות איטלקיים כשרים בתפריט השתייה.

בשרים ישנים ושמנים, עופות זהובים, דגים בכל מיני תצורות, וסלטים בכל צבע, לצד קוגלים, ומרק עוף זך מוכיחים כי למטבח האשכנזי לא רק שיש יכולת להתחרות, אלא שדווקא בחג הפסח - הוא מנצח את מטבחי הקטניות הספרדיים (לדעת כותב שורות אלה החובב את המטבח הפרסי).

וכל הטוב הזה בלי תפוח אדמה אחד, ועם כשרות חב"דית מהודרת.

השירה בקול רם (צלצולים באוזניים) והניגונים עוברים מספרדי, לקרליבך, לחב"ד, לעוזי חיטמן, והכל בהרמוניה ובלי פרצופים, בטבעיות שקשה להסביר.

בשלב מסוים אשתו של מוטי ממוצא מרוקאי מעבירה את צלחת הסדר מעל בניה, ולאחר מכן מוטי (פרסי) מחלק בצל ירוק ומתחילים להכות בו אחד את השני בו.

ששת ילדיו של הרב נוטלים חלק פעיל בסדר, והסיפור נגמר ב1.15 בלילה בסיגריה שהדלקנו מנר של יום טוב (מותר לפי הלכה), וכמה סיפורים מצחיקים בחצר בית הרב.

למחרת בבוקר הגיעו ילדי הקהילה לשחק במרכז הישראלי-יהודי בבית הכנסת, ושניאור אדלקופ בעל התפילה שפך את נפשו על הבמה והרטיט לבבות לאבינו שבשמיים.

בתום התפילה, עליתי למעלה לחדר בו אני מתארח, עד ששמעתי את הרב צועק "יאיר", "כן הרב", כמו היה קורא לאדם המתבושש, כי הרב רסקין פועל במצוות הרבי ודואג לא להשאיר אף רב מאחור.

ירדתי למטה לקבל את פניו, והוא אמר לי "אתה אדם בוגר אתה לא חייב לבוא", עד מהר שוב מצאתי עצמי מוקף בכל המטעמים והחום הזה, הפעם בעיקר עם משפחת הרב שגם בה רבים הם ישראלים וגם יהודים אמריקנים.

מרגש.

ומה חשוב לזכור מכל הסיפור הזה? משהו שאמר לי ארכיטקט תל אביבי העוסק בנשימות ובלימוד תניא "יהודים זה משפחה", ונראה שאם נוכל להביא מאהבת החינם הזו של ניו הייבן, מהכנסת האורחים של משפחת רסקין, ומהחום שהם יוצרים לכל עם ישראל, גם בתוך הקהילות הישראליות שלנו בארה"ב, את הערבות ההדדית הזו, ללמוד אותה, לקיים אותה, לחיות אותה, אז ממש נצא מגלות מצרים לגאולה אמיתית ושלמה.

ואולי חשוב לזכור את מה ששמעתי את הרב אומר לאחר קריאת התורה הבוקר.

שביציאת מצרים הפכנו מעבדים לעצמנו, ולליבנו (ולאגו), לעבדים למשהו גדול וחזק הרבה יותר, שהוא אבינו שבשמיים - המצווה לאהוב כל יהודי, ולא משנה מאיפה ואיפה היא מצווה שהוא נתן לנו.

אז לרב ולאשתו, איני יודע אם תקראו את הדברים הללו, אך תודה שלימדתם אותי מהי מסירות נפש לאהבת ישראל.