דעה: ברוכים הבאים לדיקטטורת הרובוטים האמריקנית - כך ארה"ב הפכה לבית משוגעים, ואיך שני יהודים ניסו להציל אותה

זה לא אמור להיות טקסט ספרותי כי מדובר בחוויה דפוקה ומיותרת שעברתי.

הכל התחיל שלשום, כשסולקתי בבושת פנים מאוניברסטת ווזליאן (נשיא האוניברסיטה יהודי).

הסיבה?

כשנכנסתי לספרייה המרכזית אחד הסטודנטים שמע אותי אומר לספרנית שישבה מתחת לשלט של Black Lives Matter ש"-All Lives Matter" - קרי חלקתי עימה את דעתי שלא "חיי שחורים חשובים", אלא "חיי כולם חשובים" באותה מידה.

הסטודנט הלבן והמפוחד שניסה להרשים את הספרנית המולאטית, שמע את הדברים והזעיק את מחלקת הביטחון (שחיפשה אחרי במשך שעה!). כוחות הביטחון מצאו את הפושע הנמלט כשהוא יושב על הלפטופ ומפלרטט באינטלקטואלית עם סטודנטית לריקוד.

בשלב זה אנשי הביטחון ביקשו תעודת זהות והחלו "לסגור על הסכנה" משני כיוונים.

הם הודיעו לי כי בגלל שסטודנט "חש איש נוחות" (Uncomfortable) עליי לעזוב את הקמפוס (אגב זה קמפוס שישבתי והשתמשתי בשירותי המחשוב והספרייה בו לא אחת כתלמיד האוניברסיטה העברית).

את הצעד הביזארי של סילוק סטודנט חוץ בגלל השמעת דעה ליברלית כמו "חיי כולם חשובים", הם תירצו בכך שממילא לאוניברסיטה יש מדיניות "איסור על מבקרים", בזמן המגיפה, כולל סטודנטים לתארים מתקדמים מאוניברסיטאות אחרות.

אך מאוחר יותר, לא לציטוט, איש הביטחון (הרפובליקני) כנשאל על ידי מדוע הוא מציית לחוקים שהוא לא מאמין בהם - (כי הוא עבד, והרי ציות שכזה בכוח הזרוע חמור מעט יותר מבתחומים אחרים) הרי שהוא הודה בפני כי אם לא הסטודנט השפן שהיה מלשין עלי הרי שהייתי נשאר למרות שאני 'סטודנטי מבקר'.

כשארזתי את חפציי בבושת פנים (לא רבה אך מורגשת) מול עיניהן המשתאות של סטודנטיות נאות (אין גברים באוניברסיטה הזו), ביקשתי מאנשי הביטחון לקרוא למלשן כדי שיהיה לו את העונג לראות את העונש.

אני אוהב לראות סיפוק על פניהם של חולי נפש ופחדנים - זה רק מגביר בי את יצר הצדק והנקמה - כמאמר המדרש "גדולה נקמה שניתנה בין שני שמות" ולפני שתרוצו לספר ל-FBI שהעיתונאי קליינבאום מתכנן נקמה - אני כמובן מדבר על נקמה פיגורטיבית ואינטלקטואלית, בכל זאת אני לא יודע ולא מעוניין להשתמש בכלי זין, אלא רק להגיד לשטינקר שהוא 0.

 הלאה, למרות שאני דוקטורנט בהיסטוריה מאוניברסיטה אחרת (זה בסדר תביעה אפשרית נידונה), סולקתי , ואיש הביטחון ביקש ללחוץ את ידי שלא אשוב עד "שמבקרים יורשו לשוב לאוניברסיטה".

בבוקר שאחרי, עוד דאגתי לנסח מכתב ממיטת בית המלון שלי. לא עשיתי איתו עדיין כלום.

אבל הטוטליטריזם השמאלי נמשך שכן הבוקר, סולקתי ממקום נוסף במדינה הדמוקרטית, הפעם לא מאוניברסיטה, אלא ממרכז קהילתי. ולא סתם קהילתי אלא "קהילתי יהודי", (שחצי מאנשיו נוצרים).

הפעם לא בגלל משהו שאמרתי, אלא בגלל איך שנראיתי.

המרכז היהודי הקהילתי (ה-JCC) של ניו-הייבן, (יהודי כמו יוהאן קרויף) לא אהב את העובדה שלא עטיתי את המסכה בצורה הנכונה הבוקר.

העירו לי, ואמרתי שאני מחוסן וככה אני חובש מסכה (על הפה ולא האף).

לאחר ש-2 נשים כועסות שונות הגיעו להעיר לי, הגיעה האישה הכועסת מכולם - הבוסית - סוג של קארן, צרחנית, עם מבט פסיכופטי שנראה כאילו היא מגורה מינית בעיניה מעצם טריפ השליטה והפיקוד על הזולת המפצה על החרדה הקיומית שבה היא נתונה מאז "השלימה" עם חסכי האהבה מילדותה המוקדמת והמניפיסטציות שלהן בהתנהגות מינית מסוימת.

(איזה כיף זה לנתח שמאלנים?)

האישה בשנות השלושים המאוחרות לחייה (או הארבעים המוקדמות) בעלת הגזרה הנאה יש לומר,  אמרה כי "בעלי עובד ב-CDC ועליך לשים את המסכה על האף", כשעניתי לה שה-CDC הוא ארגון פוליטי לא פחות ממדעי, ושאנשים מחוסנים לא צריכים לעטות מסכה, היא אמרה "תעזוב מיד את המקום", בטון אלים ומדליק הזועק לגבר ג'נטלמן שיפייס אותה בורד אדום לוהט.

אבל בפועל, סביב האטרקציה בבניין השומם והמשעמם התאספו מיד זקנים וזקנות ספק-יהודים שהגיעו להתעמלות הבוקר כדי לצפות בליצן הישראלי בבניין ה-JCC.

נכנסתי לאוטו ועפתי משם.

כשהודעתי לחב"דנקים במניין הבוקר בבית החב"ד המקומי, מיד הסבירו לי כמה מהמתפללים בעברית צחה "דמוקרטים".

הרב רסקין, השליח במקום, שבעצמו נמנע מלדבר ולהתייחס לפוליטיקה (ככה הרבי הורה) פשוט חייך, כשהגעתי ואמרתי לו בזמן קיפול הטלית "סולקתי מעוד מקום".

ובכל זאת, הקומדיה העצובה שלי היא לא הסוף.

רק פראפרזה למוות של אמריקה.

אבל לא לשקוע בפסימיזם - בכל זאת, בסוף השבוע הזה, דווקא התגלתה אלומת אור ענקית.

והיא באה מכיוונם של צמד יהודים במקומות הרבה יותר גבוהים ממני ועם תפקידים קצת יותר חזקים שבכל זאת הצליחו לשנות משהו באמריקה ולעמוד נגד סחף הטמטום והדיכוי המתמשך בהצלחה מרובה ממני גם אם בצורה פחות מגוכחת.

הראשון שבהם הוא השופט הפדרלי הבכיר וחתן מדליית החירות הנשיאותית לורנס זילברמן שבחוות דעת משפטית יוצאת מגדר הרגיל חשף את מעללי התקשורת האמריקאית וטען כי הוושינגטון פוסט, הניו יורק טיימס, והוול סטריט ג'ורנל, (הוא צירף לרשימה את המיאמי הארלד והבוסטון גלוב) סובלים מ"הטייה מזעזעת" "המסכנת את הדמוקרטיה", בזמן שהשווה אותם למונופול ממשלתי השוטף את מוחם של אמריקנים רבים.

(עכשיו ברור שורש הטירוף של קארן?)

אכן, לא עוד פרשנים פוליטיים חכמים בדיעבד כטאקר קרלסון או מארק לוין המבכים על הצביעות השמאלית בצורה הולכת ומתישה, עתה מדובר באחד מבכירי השופטים האמריקניים במאה האחרונה שירה אתה הדברים לפנים.

אך לא רק בשדה המשפט קרני אור פעפעו מעבר למסך הטוטליטריזם הניורוטי של מדינת המשטרה המתהווה באמריקה.

שכן לאחר ה'זילברמן' השופט הגיע ה'גוטליב' הרופא - קצת כמו שכל אמא יהודייה רוצה , עורך דין ורופא שיצילו את העולם (לא כמו אמא ישראלית שרוצה מהנדס).

סקוט גוטליב, אולי הרופא המוערך והבכיר ביותר בכל ארצות הברית של אמריקה, ראש ה-FDA לשעבר, קודקוד חבר המנהלים של ענקית התרופות פייזר, ועוד אינספור תארים בלתי-נגמרים.

אבל בשבילי, זה פשוט הבן אדם ששחט לחתיכות את מומחה השיווק הדמוקרטי ד"ר אנתונ'י פאוצ'י כשהודה כי הוראות הריחוק החברתי לא התבססו על מדע, וכי יש להטיל ספק בצורך להמשיך ולעטות מסכות לאחר קבלות החיסונים - ספק שהטיל מוקפד יותר השבוע הסנאטור והרופא דוקטור ראנד פול.

ברור, איננו טיפשים, איננו צריכים אישוש מזילברמן לדעת שבין התאגידים ומסדר הפוליטיקילי קורקט הדמוקרטי-תקשורתי יש לגיטימציה לדיסידנטים.

או לדעת שה-CDC ופאוצ'י בעלי אמינות סובייטית.

והרי לא היינו טיפשים מספיק לדעת שהמכתב עליו חתמו ג'יי קיי רוליגנ ונעם חומסקי מוקדם יותר אשתקד היה צודק.

אך משום מה מסוכן לומר ולחיות את הדברים האלה. והינה צמד קודקודים עבריים שפשוט אמרו את זה. שפשוט דיברו את האמת מול הממסד המטורף שתובע צייתנות , שלא משנה מה מטרותיה, היא יאה למטרות נעלות בהרבה.

היהודים האלה השיבו השבוע קצת קומן-סנס שבגללו אמריקה היא אמריקה והיתר הם היתר.

ואולי משהו פסיכולוגי לסיום. 

מסוכן לומר דברים מכיוון שהשמאל חושב שאנשים הם מסוכנים. 

למעשה (ואולי כאן טמון אובדן האון השמאלי), השמאל עבר מאמונה כביכול בבני אדם, להיעדר אמונה קיצוני בבני אדם. 

 גיבוריו הם בובות צייתניות בעלות תדמית אדג'ית שבסוף היום שואפים לחוש נוח.

סוג של ביוב בורגני עם וונגארד פסאודו-חברתי-גזעי-מיני. 

התברגנות השמאל ברמה האנתרופולוגית במקביל לסטייות השליטה הכפייתית של אתאיסטים עם אובססיה למין מעידה כי מדובר בסוג של גרמנים.

בעוד החיוביות והמתינות היחסית של הימין האמריקני, (רגע לצעוק עליונות לבנה בעוד אחת... שתיים... שלוש...) מספרת כי מדובר במידה רבה בבריטים.

במאבק שבין הבריטים והגרמנים ברור שאני תומך בדוברי האנגלית ולא הגרמנית.

"מדאיג", "לא נוח", זו השפה של חולי השליטה והחרדה שרוצים לחוש מיוחדים ומוגנים על ידי "האם הגדולה", ושרק מחפשים איזה אבא גדול בפולחן סטייה דיאלקטי מהנאציזם האולטרה פמניסטי-תרבותי.

אבל הם לא מבינים שלהיות צודק ומיוחד אי אפשר כשאתה חלש כל כך שכלית.

ושכל חוזקה שאתה תנסה לייצר מתוך ה"רגישות" וה"פגיעות" תהיה בסופו של יום צביעות או שקר , חוסר קוהיזיה עם מציאות גמישה בהרבה ממה שמול גרמני מסוגל לשאת.

הם רוצים גם להיות מיוחדים, וגם להיות חלשים, גם להיות בשליטה, וגם לצרוך ולאכול כמו כולם במעגליהם.

ליצור פרולטריון של אוכלי חסות ובשר משובח, אינדיבידואלים שקוראים את אותם ספרים משעממים, אנשים שקטים וקשובי רגש שיכולים להתפרץ בזעם כשמישהו לא מציית לפקודות - וגם לסבול מחרדה ודיכאון על הדרך או פשוט להיות ניהליסטים הדוניסטים אחידים מחשבה.בקיצור וויימאר 1932 היא לא בימין האמריקני היא לחלוטין בשמאל שלו.

ועוד לא דיברתי על פולין הסביבה, הסוציאליזם, והגזע.

החזק אכן שורד, זה כבר אמרו תיאולוגים יהודים במאה ה-17. השאלה היא מהו חזק. בטח לא מי שרוצה לשלוט במילים, בטח לא מי שחש לא בנוח בגלל הוראות מפוקפקות חסרות כוח מדעי.

החלש מציית לחוקים, החזק מייצרם, כמובן מבלי לפגוע בזולת. השמאל לא יודע לציית בלי לפגוע, ולחוקק בלי לחוש גירוי פיזי ורגש רוחני מעצם אקט השליטה. דבק הנודד וסותר לחלוטין את יומרת השיתופיות שלו.

הפחד מאנרכיה הוא פחד מהלא ידוע, שנובע בשל היעדר ידיעה אמיתי.

נובע מאישוש הפחדים, שלעצמם אין יסוד רציונלי, ואישוש זה בא באמצעות חשיפה של אי-הקרקע ואי השמחה שמהם אומצו הפחדים לכתחילה בתוך הריק הניהליסטי-אתאיסטי שמלווה את הרובוטים ששולטים באמריקה כרגע.

או שאולי פשוט צריך לרדת לפלורידה בשביל קצת חופש? אבל גם שם המשטרה הורתה על עוצר, מסיבות אחרות.

סטודנטים דמוקרטים בחופשת האביב.

הדור הבא של הסירחון הרובוטי.

לתגובות: Yairkleinbaum@gmail.com