רכבת ההרים האמריקנית בדרך להתרסקות: השתלטות 'הקומוניזם של הגזע' מתחילה בהשפלת כבוד האדם – רמברנדט באלנטאון

בכניסה לפנסילבניה מניו-יורק על כביש 84 שלט נאון בוהק מקדם את באי המדינה.

ג'ינג'ית דמויית המלכה אליזבת' הראשונה שעל פניה נסוך לא קיפאון אנגלי, אלא חיוניות הולנדית של הבארוק המאוחר מבשרת לבאי המדינה הצפון-מזרחית, כי בעיר אלנטאון (120,000 תושבים), נפתחה תערוכה של הפילושמי הדגול רמברנדט.

עברתי בהתרגשות על פני השלט כשהרדיו השמיעה אזהרה מפני השתלטות קומוניסטית על ארה"ב.

שדרן הרדיו ציטט מסקנות של מחקר היסטורי על הקומוניזם הסובייטי בו נטען כי הבדיות והשקרים של מערכת התקשורת והחינוך בבריה"מ לא נועדו לשטוף את מוחם, לשלוט בתודעתם, או לעורר צייתנות בקרב הנתינים, אלא בראש ובראשונה – להשפילם.

"עצור שם חביבי", חשבתי לעצמי מרים גבה, "להשפילם דווקא"?.

"מטרת הדיסאינפורמציה הייתה ראשית-כל השפלת ההגיון. רק זו יכלה להוביל לאובדן סטנדרט הכבוד, ההגינות, והיושר העצמי המקובל עד אז בחברה זו. רק באמצעות השפלת ההגיון, צורות השליטה והפעולה המתקדמות יותר שהופעלו על האזרחים שנגעו בעולם החברתי והרגשי יכלו לשרוד".

"הולי שיט, לא רע", חשבתי לעצמי.

עוד תצפית היסטוריוגפית שעל פניה נראית כאבסורד מתוחכם (ומחשיד), מתבררת (אולי בגלל ההיקשר המעוות כשלעצמו של חיי החברה בבריה"מ) כאמת מושחזת. ואכן, תופעות חולניות בקנה מידה רחב, מעוררות מסקנות בעלות פן פרוורטי.

הרהרתי כמה האבחנה הדקה על "השפלה תחילה", מדויקת במגע עם אנשים חולים.

כיצד במערכות עבודה ויחסים חולניות, השפלה היא תנאי מקדים לשליטה. קרי, הנמכת קומת האדם, באמצעות כניעתו להיעדר לוגיקה, היא שלב ראשון בכפיית הקומפולסיבית הצייתנית של בעל השליטה.

הסאדו-מאזו של פרדוקס האדון והעבד ההגליאני, בשדה האנושי והפוליטי, מוכרח לעבור בקרב חסרי האל, בדרך ההשפלה, בין אם מדובר בניהול מטבח ובאין אם מדובר בניהול מעצמת גרעין.

בהיותה צוהר לאובדן ההיגיון, ההשפלה היא גם השלב היסודי בדרך למרמה, ולאימה, אני ממשיך לתהות בשולחן דיינר 'הכפית הכסופה' המקומי.

בחברה ליברלית, האימה והמרמה נצרכים לוויסות מחדש של מערך הערכים הליברלי. רק הם מאפשרים החלפת מיתוסים פוליטיים-מוסריים הומניסטיים בפתולוגיות סוציאליסטיות-נימוסיות, רק ככה בני חורין בוחרים בשיעבוד, במנסרת תא הוידוי החילוני שבו הזולת אינו הגיהנום, אלא האל בדרך לשפת האשמה, החטא, והפחד.

ישנו מתקן שעשועים בפארק Six Flags בניו ג'רזי, העונה לשם Kingda Ka.

במתקן קרון הרוכבים נורה מעלה במהירות מטורפת כטיל עד שנעצר הוא בפסגה, שם הוא מאט בפתאומיות ומתחיל לנוע באיטיות למשך 7 שניות בהם ניתן להשקיף כמעט עד מנהטן. או אז, מתרחשת הצניחה החופשית.

בהחלט חוויה בלתי נשכחת. אמריקה נתונה באותן שבע שניות כבר שמונה שנים.

עבור כול בעל היגיון בקרון הזה, כולל במושבים השמאליים המאיישים את בארי וויס הכותבת על "עליונות לבנה במתמטיקה", ועד גלן גרינוואלד הכותב על "משטרת שפה תקשורתית" ונעם חומסקי הכותב על "גזענות חדשה במדע", ברור כי בסוף הנפילה ההולכת וקרבה לא ימתין בקצה המתקן נער מחוצ'קן בחופשת הקיץ שיוריד את הנוסעים בבטחה.

הבדל אחר בין המתקן הזה והמציאות האמריקנית, היא שבמציאות האנשים החולקים עימנו את הקרון, הם גם אלה המתכננים והמחישים את הנפילה, ושעצם העוצמה הרגעית המגולמת בכבוד האחיזה בהגאים, היא אשר מעניקה להם את הנכונות להתאבד במדיניות אנטי אמפריציסטית – סוג של ג'ונסטאון בחליפות.

במציאות הנפילה מסמנת את התרסקות הדולר והקוהיזיה הלאומית, והסיבה שעודני תומך בטראמפ, נובעת מהיותו היחיד מאז בארי גולדווטר או ניקסון שפיקד על מנגנון ההפעלה והבין שמשהו כאן לא עובד חלק.

השפלה לפי סוגים תחילה

היסטוריונים בעלי חוש לטבע-האדם יודעים כי תנאי יסוד למהפכה מחשבתית במדינה מתועשת ודמוקרטית בין אם תוביל לפאשיזם-לאומני, ובין אם למטריאליזם-דטרמיניסטי (או במקרה הגרמני – לשניהם), היא בירוקרטיזציה מגוייסת המחלקת אזרחים על-פי מדרג רעיוני/פיסי תוך שכתוב זיכרון.

נכון לעתה ארגוני המורים, מערכת ההשכלה, תאגידי-על, והממסד הוושינגטוני מייצרים דת-מדינה חדשה באמריקה המבוססת על פונקציות מעמדיות מונחות גזע/כסף דרך פולחן ייצוג באמצעות שכבה מנהלתית צבאית/אזרחית/הפקתית בירוקרטית בלתי נבחרת המסמנת ומשתיקה דיסידנטים הפורצים את גבולות שפת הייצוג הנתונה (לעיל).

הליך ההקרסה, העובר דרך קידוד בשפת הייצוג כולל דינימיקה של השפלה ושכתוב זהותי.

האיסור על הדפסת ספרי ד"ר סוס, שנכתבו בידי אחד מהפעילים הבולטים בתנועה לזכויות האזרח, ליברל וסוציאליסט אנטי-גזעני אדוק, בשל כשל ייצוגי, היא דרך להאיץ דינמיקה של השפלה לאור אידיאל הזהות, שכתוב זה מוביל לאימה גם בקרב ליברליים הגונים בספרות האמריקנית הכושלים לדבר בשפה נכונה ואשר זוכים להשפלה דו כיוונית – מחד ברמה האישית, מאידך ברמה המקצועית. הסיפור המרתק הוא שמכאן שני דברים יכולים להתרחש, או שנעיף את חולי הנפש מהיכולת לשים ידם על הגה המתקן הזה, או שלמעשה הם ירסקו אותנו לאדמה, כרגע איבדנו את היכולת הזו בנובמבר 2020. ועתה, כל שנותר הוא לראות כיצד גם ליברלים שמאליים לבנים הגונים, נאלצים לזרוק את השכל, ולשתף פעולה במהלך ההקרסה אמורה להתבטל בפני ה"סוג" של "הייצוג", קרי, השמאל הלבן הליברלי חוזר לימי הביניים שכן הוא כופף את הלוגיקה הבייקוניסטית האמפריציסטית והחירות הנובעת ממנה, לסוגים שונים של ייצוגים הכפופים לחוויות חיצוניות לסובייקט, שאמורות לגרום לו לאושר – קרי לפולחן דתי/אלוהימי בו עצמים/סוגים/ייצוגים הופכים למהויות בעלות יחס – עולם של פנטזיה דתית מעט פגאנית.

איסור על מכירת ספרים המבקרים את האינפלציה בניתוחי שינוי מין והמתריעים על נזקים פסיכולוגיים אפשריים כתוצאה מהם, ואיסור על אנשים ממוצא X לדבר במסגרת אקדמית על חווית אנשים ממוצא Y, או האיסור על סוג אנשים בעלי ממון X לדבר על סוג אנשים בעלי ממון Y, או על אנשים עם ממון X לדבר על תופעות Y, מעיד על ניצחון הסוג והחוויה, על פני החירות, האוניברסילי והלוגיקה (כולם קטגוריות לבנות כמובן..).

החופש האמריקני אינו 'מיתוס' כפי שטענו המוחים נגד ויאטנם, החופש האמריקני הוא סיוט משום שבצורה גרמנית להפליא, האליטות באמריקה החליטו שכל עוד הטוהר אינו קיים, אז יש לפרקו לסוגים עד שאפילו זיק מתוכו לא יוכל לזכות לזמן אוויר בלא משחק סכום אפס של דיכוי X ופולחן Y.  

המשוגע המבריק הזה שדיבר ברדיו, על השתלטות קומוניסטית, כן, ההילבילי עם ארבעים רובי-הסער, המזון לחמישה עשורים בבונק עץ תת-קרקעי באלוהים-סיטי, וזרעים המספיקים לקיום מושבה במאדים ואפילו אוסף נסתר של מזכרות KKK - צדק במאה אחוזים (לא לגבי ה-KKK כמובן) משום שברמה האסתטית והערכית גם כן ארצות הברית של אמריקה נתונה בעיצומו של הליך חריג במסגרתו לא המדיניות והערכים היא הנושא החשוב, אלא ערכי הסוגים וצורת ייצוגם.

למול הייצוג והסוגים, שינוי הזיכרון הקולקטיבי (חינוך), המיתוס הקולקטיבי (הערכים) והתאמתם לחוק (נורמה) הופכים לתהליך מודע ומרכזי החותר נגד האדנים הליברליים של מגילת הזכויות והכרזת העצמאות.

החבלנים הסוגניים המבקשים להשפיל את זולתם, מייצרים מדיניות וחוקים מבוססי מעמדיות ביו-כלכלית שרק במסגרתם פונקציות ממוניות וחינוכיות אמורות לפעול.

גם כאן יש עניין להשפלה.  השפלת האדם בהפיכתו לייצוג סוג, ולא לתכלית פנימית, היא הפיכת לא רק העולם כולו לסך אובייקטיים פרשניים נטול סובייקטיביות, אלא אף את האדם – מדובר במוניזם בעל מדרג, מדובר בפרוורסיה נפשית/לוגית.

רק כך, תוך הפיכת האבסורד המרובה לאחד הצודק, בדרך של אמירת הלל לאינסוף גילויים של פתולוגיות קיצוניות, וחקיקתן עד למעמד נורמטיבי, במקביל לצנזור כל ביקורת כמפרות את עקרונות-העל וה"סובלנות" של מערך הסוגים (גבר/אישה) והייצוגים (לבן/שחור), אפשר להשיג שליטה מוחלטת על אנשים בארץ (פחות או יותר) חופשייה.

רק כך ניתן לתקוף את הזיכרון ולמוטט כל ערך.

או כפי שקונדיירה כבר אמר על חוויותיו כצ'כוסלובקי מול ברה"מ "אם תרצו לשלוט בעם מסוים, פשוט קחו לו את הזיכרון", עוד תוצר של השפלה – שריפת הסיפור.

זכרו, ההשפלה ממוטטת את הזיכרון רק בסוף.

בשלבי הביניים, מטרתה היא למוטט את אדני הביקורת העצמית וההיגיון של הפרטים באמצעות יצירת תחושות של אשמה ובושה שרק בדרכן נאבד הפרט והכלל בלא המיתוס.

 במקביל, הנורמות והטרנדים החדשים, חולניים ככל שיהיו, אמורים לפצות את המושפל על אובדן ההגיון הבריא והסיפורי, ולגרום לו לחשוב שמשפחה עם שלושה אבות, הגורעת מילד את זכות האדם לאם, לא תהיה מועדת לייצר נזקים פסיכיאטריים מוכחים מחקרית כדיכאון וחרדה בקרב הילד מרובה האבות ונטול האם.

רמת ההתלהבות מגזר החדשנות הנועזת והלהטוטנות הייצוגית והסוגית, חולנית ככל שתהיה, רק מצביע על ריקון המוח מרוב מקלות – כך גם ההומור האמריקני שפשט את הרגל בשנתיים האחרונות.

גזרים להתפאר בהם אמורים לגרום לנו לחשוב שגבר בן חמישים ושלוש שנים יכול לשחק, להתלבש, ולהתקלח ביחד עם בנות בקבוצת כדורסל מכללות, אלה, משכיחים את הפתולוגיה המצערת המדברת עתה בתיכונים אמריקנים על "מדע לבן", מול "מדע שחור".

ההשפלה נועדה למוטט את ההיגיון האישי והזיכרון הקיבוצי, ולייצר נורמלי-חדש המקלה על הובלה לשליטה פוליטית בחייכם עד למצב בו הפונקציות והאינטרסים הנורמטיביים של האזרחים אינם מסוגלים להתבטא בלא התאמתם למסגרת תרבותית בעלת גוון פוליטי מסוים. התוצאה היא השכחת ההרמוניה שבספונטניות הרומנטית באמצעות רמיסת המין והמשפחה; ויצירת גדרים חדשים לספונטניות פרוורטית במסגרת ענישה והאדרה, שרק בעולם בה בירוקרטיות שולטות בבני אדם ניתן לחכנותם נורמליים.

בדיוק כפי שרק בעולם חולני ובירוקרטי כמו זה של היטלר, ניתן לדבר על גזעים עליונים או צורות חיים עליונות על אחרות כשברור שמדובר בסטייה מטורפת – אמנם בגרמניה הפנטזיות מובילות להשמדת בני אדם, כאן ההשמדה היא לא של בני אדם אלא רק של פרויקט ציוויליזציוני.

בכך שבגרמניה הסוגים והייצוגים מובילים להשמדת הזולת, ובאמריקה להשמדה עצמית, ישנה הוכחה לצדק האינהרנטי של העם האמריקני. שכדי לשעבדו, לא צריך לומר לו כי הינו עליון על כל האחרים, אלא רק להרוס את גדרי המגדר, חירות הלשון הקבועה בחוק, והמין כתנאי להרס עצמו. וכי בתהליך הרס זה הוא מעדיף התאבדות – על רצח הזולת. גם בזה אפשר להתנחם.

ולהפסיק עם ההשוואות של חולי הנפש להיטלר. למעשה, אמריקה הופכת להפנמה של כל מה שכל חברה אירופאית ואסייתית פאשיסטית הייתה במאה ה-20 למעט מדינת המשטרה והג'נוסייד, צמד תנאים הכרחיים – אם כי בנושא מדינת המשטרה, אפשר לומר שהיא מתקדמת לעברה בצעדי ענק לעניות דעתי הליברלית.

השפלת המוח לצורות ולא לאידאות, למטרות שליטה של לב ומצפון בסקאלות שהאנושות המודרנית ראתה עד עתה רק בצרפת, רוסיה, גרמניה, יפן, סין, מתקיימת עתה בצורה גרוטסקית בארה"ב.

לאור החשיבות של המדיה והתרבות בתהליך זה בארה"ב, אפשר לכנות זו כמהפכה גרמשיאנית.

אפשר לכנות זאת בהרבה שמות, לכתוב מאמרים של שמרנים מעייפים על פוסט-קולוניאליזם, פוסט-מודרניזם, וגלובליזציה וכיצד שלושתם יצרו תנועת פנזר משולשת המייצרת את מערכת החינוך, המשפט, והממשל החולניות שאנו חוזים בהתוותה, ושבה קולות אזרחים אינם בטוחים בבחירות.

בפועל אין זה משנה, מדובר בקולקטיביזם 3.0 על בסיס רצח אב.

במדינות שהתרחשה בהן מהפכה גזעית-כלכלית מבוססת השפלה, סוגים וייצוגים, וקולקטיביזם רעיוני ופוליטי בעשורים האחרונים תוך שימוש במערכות חינוך, משפט, וכלכלה/תאגידים והיעזרות במלל של צדק חברתי/דה-קולוניזציה, רצח האב/אל נעשה באמצעי תעמולה, אך אין ספק שבאף אחת מהן לא היה לתקשורת ולתרבות תפקיד כה חשוב ביצירת מסך הבערות כבארה"ב. (ולא תעזור ההיצמדות השמרנית הפאתטית למסורת).

סין, ונצואלה, אלג'יריה, קובה (חשוב לזכור שקובה, וונצואלה היו עשירות בטרם מהפכה זו)– הן דוגמא למהפכת/טיהור התרבות והפוליטיקה המתרחשת כעת בארה"ב ובמידה מה גם בבריטניה.

הסיפור לא סמוי.

אסתטיקת ההשתלטות וההשפלה מוכרת. וכך גם יסודותיה הפאשיסטיים הברורים.

מהבניית הזיכרון; טובות ההנאה למעמדות X; מלל פוסט-טראומתי; קורבנות-יתר; איסורי ספרים; וחינוך מחדש במימון תאגידי-על הנסמכים על מדיניות ממשלתית/בירוקרטית, מעידים על מציאות אירופאית חולנית.  

איני חושב רעות על הדמוקטרים, אך רובם טיפשים למתרחש או עבדים לייצוג ולסוג עד כדי כך שאינם מסוגלים לדבר בשפת הערכים עוד.

עתה, ברור מדוע הם מציפים את הגבול (קולות), נאמנים לפוליטיקת זהויות (השגת עליונות 'מוסרית' והשתקת אויבים), מניעים מדיניות חברתית רסטורטיבית שבמרכזה הממשל הפדרלי (יצירת תלות של אוכלוסייה בבירוקרטיה המאויישת על ידה), ומטהרים את תכני הלימוד והספרות (שליטה בפעולות ומחשבות).

אני חושב שהדבר היחיד המפתיע, הוא האופן בו זה קורה, בדיסטופיית לאס-וגאס סיני שכזה.

באמצעות אידאולוגיה המשרתת את יריביה של ארה"ב מזה למעשה מ-70 שנה המוכיחה כי ג'וזף מקארת'י צדק, וכי בלב הממשל האמריקני חדרו גורמים המכשירים את הרקב.

זו תופעה חדשה, מוזרה לי, קצת כמו רמברנדט באלנטאון, פנסילבניה.