תופעה בינלאומית: מה הפך את הסדרה הטורקית ״מוסכמות״ פופולרית ואהובה?

השאלה המרכזית שיש לשאול בנוגע לסדרה ״מוסכמות״ היא כיצד הצליחה להגיע למגוון כה רחב של צופים ולעורר עניין? הרי לא מדובר בסדרה אמריקאית, גם לא בריטית, היא בשפה זרה, מה שמחייב קריאה של כתוביות, ומעליה מרחפת הכותרת ״סדרה טורקית״ שבדרך כלל מתאפיינת בדרמה ומשחק מוגזמים לכל הדעות. 

מתוך הסדרה

למרות כל המחסומים האלה, ״מוסכמות״ הצליחה להפוך במהירות מפתיעה לסדרה אהובה בקרב מיליוני צופים, ואף זכתה לביקורות חיוביות רבות. אין זו טלנובלה, אלא דרמה איכותית אשר מפגישה בין שני עולמות מורכבים וכמעט מנוגדים. היא עוסקת באהבה, מוות, פערי מעמדות, דת, שיגעון, ואפילו חיפוש מיני. נושאים שהם, כידוע, על גבול הטאבו בטורקיה. 

הסדרה נצמדת לסיפור קטן, של חיים פשוטים וקטנים של מספר דמויות. אין ספק כי הקסם של הסדרה הוא המינימליזם, הפשטות, והדיאלוגים הרגישים והחכמים. הסיפור מסופר מנקודת מבט מלאה בחמלה ורגישות, כאשר כל דמות בעלת היסטוריה, עומק ועולם פנימי עשיר, אשר מתגלה לצופה בהדרגה. 

יוצר הסדרה, ברקון אויה, מתאפיין בכתיבה רגישה במיוחד, ונראה כי ביחד עם בימוי יוצא דופן, בטח בהשוואה לטלנובלות טורקיות ״רגילות״, הוא מצליח להנגיש לקהל הרחב נושאים מורכבים, גם למי שהתרבות הטורקית זרה לו. 

נדמה כי ״מוסכמות״ מבקשת לעשות מעשה אשר יכול להיתפס יומרני במידת מה: לייצג זווית חדשה בנרטיב המורכב של טורקיה, המבקשת לעצב מחדש את כל מה שהכרנו. נראה כי הסדרה מצליחה לעשות זאת על ידי הצטלבות חייהן של הדמויות דווקא במקומות הכי פחות צפויים, מה שגורם להן לעבור שינויים מטלטלים ומרתקים. 

ניתן לראות כי הטלווזיה הטורקית נוטה לעסוק רבות בפערי מעמדות במדינה, ושמה דגש על סיפורי אהבה, כאשר בדרך כלל הם עוסקים במתח הקיים בין משפחה מיוחסת, עשירה, לבין משפחה ענייה. במילים אחרות, בין העולם המודרני, לעולם הישן. 

כמו נשים רבות בטורקיה, גם בסדרה ״מוסכמות״ הנשים צריכות לקבל אישור כמעט על כל דבר שהן עושות: מתי ללכת ולחזור מהעבודה, מתי לשוב הביתה, וכדומה. אין זה משנה אם מדובר בנערה, או באישה צעירה. הסדרה עוסקת, באופן גלוי, במתח הקיים בסיטואציה כזו, אך באופן עדין, ללא קריאת תיגר.

העלילה סוחפת את הצופה בין סצנות קטנות, רגעים כביכול שגרתיים, כאשר בדרך מתרחש פירוק (אסתטי ומרשים גם הוא) של כל מה שהצלחנו לחשוב ולגבש אודות הדמות. הגיבורה היא אישה חכמה, שלא באמת זקוקה לטיפול פסיכולוגי, והיא אף מחכימה לראות את היופי שבחיים, למרות האתגרים שחייה מציבים לה, ודעות קדומות אשר מלוות כל צעד שלה. 

עניין נוסף בו הסדרה נוגעת הוא אחווה נשית, או במילים אחרות, האופן בו נשים מעצימות ועוזרות זו לזו. כמעט בלתי אפשרי שלא להרגיש את הרגישות והפגיעות של הדמויות הנשיות בסדרה. ובכל זאת, במקביל, הן טומנות בתוכן, בנפשן, כוח רב, שהולך ומתגלה מפרק לפרק, ובמקביל, דווקא חולשתם של הגברים נחשפת. 

מעניין במיוחד לראות כי דווקא דמויות שנראות מבחוץ חזקות, מתגלות עדינות ורגישות, מי שנראה כלפי חוץ דתי, הוא חילוני ומודרני, מי שנראה לוקה בנפשו, יודע כיצד לרפא עצמו, וכדומה. הדיסוננס הזה מצליח להעניק נופח נוסף לסדרה. נופח של עומק ואנושיות כנה, נוגעת ללב. 

לסיכום, אי אפשר שלא לדבר על הבימוי המופלא של הסדרה, שמצליח להנגיש תרבות שלמה, עתיקה, של מדינה גדולה, מורכבת ומגוונת. הסדרה אמנם מודרנית לגמרי, אך היא מצולמת כמו סרט עתיק, בעל אסתטיקה עדינה, מה שהופך אותה, באורח פלא, לקולנועית וייחודית בנוף הסדרות הנוכחי.