סדרת הדוקו של סקורסזה בחרה בשחקנית ראשית מפתיעה: העיר ניו יורק
כולם מדברים על הסדרה החדשה של סקורסזה שעלתה בנטפליקס לאחרונה, במרכזה התפוח הגדול, והסופרת היהודיה אמריקאית, פראן ליבוביץ׳
01.15.2021 19:00
מערכת היברו ניוז
נראה כי בלתי אפשרי לנתק את סקורסזה מניו יורק, כאשר סרטים רבים שהבמאי המפורסם יצר עסקו בעיר, ויותר מכך, פעמים רבות העיר מהווה תפאורה עיקרית. הפעם, הסדרה החדשה שביים ״נגיד שזאת עיר״, עוקבת אחר חברתו הטובה של הבמאי, אושיית התרבות ליבוביץ׳, שבגיל 70 עדיין חשה יחסי אהבה שנאה עם ניו יורק וחושפת לאורך הסדרה, את סיפור החיים שלה, על רקע נופי העיר.
הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים
Phone
ליבוביץ׳, מתוך הסדרה
מרטין סקורסזה כידוע הוא אחד הבמאים המוכרים והאהובים ביותר, זוכה פרס אוסקר, פרס אמי, פרס גלובוס הזהב, ונחשב לבמאי בולט ומשפיע בתעשיית הקולנוע העולמית, בדגש על בימוי סרטי מתח ופשע.
בחזרה לסדרה. ליבוביץ׳ מפרטת בכל פרק את הדברים שהיא אוהבת בעיר, ואת הדברים שהיא פשוט לא יכולה לסבול. היא מספרת על הילדות שלה, על החוויות שעברה, ועל הפרספקטיבה שהשנים העניקו לה. את כל זה, מצליחה פראן לעשות בלשון בהירה, מדויקת, סוחפת. יחד עם האופי התוסס שלה, אין ספק שזה מה שמצליח למשוך מיליוני צופים לצפות בסדרה.
ליבוביץ׳ נוטה לרדת לפרטים הקטנים ביותר, ופעמים רבות היא משלבת את סקורסזה בשיח. ניתן לראות גם לאורך הפרקים קטעים קצרים מהופעות של השניים יחד, חלקי ראיונות, ועוד. אמנם פראן היא הכוכבת הראשית, אבל לאורך על הסדרה ניתן להרגיש את דמותו של סקורסזה, ולעיתים אף לשמוע את צחוקו מאחורי הקלעים. כידוע, השניים הם חברים קרובים לאורך שנים רבות, וליבוביץ׳ אף השתתפה בסרטו של סקרוסזה ״הזאב מוול סטירט״.
פראן חושפת כי אנשים מפריעים לה כל הזמן, ובכל מקום, ברחוב, בתור בסופר, ברכבת התחתית. היא ממשיכה ואומרת כי היה יכול להיות נחמד אם פשוט לא היו אנשים במרחבים ציבוריים. נראה שהמשאלה של ליבוביץ׳ לגמרי התגשמה. הקורונה רוקנה את רחובות ניו יורק, והמרחבים הציבוריים, ריקים.
סדרת הדוקו בת 7 פרקים בסך הכל, וכל פרק מבקש לגעת בנושא אחר, כאשר פראן מצולמת בלוקיישן אחר בכל פרק, מדברת על מבנים שהפכו להיות אייקונים וחלק בלתי נפרד מסמלי ניו יורק, מספרת על סלידתה מהטיימס סקוור (כל הצמחיה המלאכותית מזכירה לה את הבית של סבתא שלה), על אנשים בעיר, על עישון, על ספורט, וכמובן, על אמנות.
אחד הדברים הסוחפים ביותר בסדרה, מעבר לתוכן המעניין, הוא העובדה כי לפראן אין כל עניין שתחבבו אותה. היא לא מנסה לעורר אמפתיה או חיבה, היא רק מספרת מה עובר לה בראש, בלי הרבה פילטרים, ועם הרבה נימוק וקסם אישי.
בנוסף, מדברת ליבוביץ׳ גם על נושאים יותר טעונים כמו תנועת ה-MeToo וחושפת כי הייתה סקפטית בתחילת הדרך, ולא חשבה שהתנועה תצליח לעורר את השינוי המהותי והחשוב שעוררה. היא מוסיפה, כי בתור אישה לסבית, נשים רבות פונות אליה ברחוב ומודות לה, והיא מצידה, ממהרת להתוודות כי לא עשתה דבר.
גם הנושא של יוקר המחיה בעיר היקרה ביותר בעולם, ניו יורק, עולה על הפרק. ליבוביץ׳ חושפת כי היא מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם כסף, ולא טובה במיוחד בעסקים. היא מעדיפה לקרוא, אבל במקביל, סופגת הנאה רבה מקנייה של דברים שונים. היא מספרת מאחד הפרקים ״אף אחד לא יכול להרשות לעצמו לגור בניו יורק, ובכל זאת, יש כאן שמונה מיליון איש. איך? זאת באמת תעלומה של ממש״.
לסיכום, ״נגיד שזאת עיר״ מצליחה לשבור את גבולות הז'אנר, וגם צופים אשר לא מתים על דוקו, ולא מעריכים או אוהבים במיוחד את סקורסזה יוכלו למצוא עניין רב בסדרה, מהסיבה הפשוטה כי היא מסמך אנושי לא יומרני, משעשע, מרגש, וכנה.
