COPYRIGHT © 2025
HEBREW PARTY INC.
ALL RIGHTS RESERVED
COPYRIGHT © 2025
HEBREW PARTY INC.
ALL RIGHTS RESERVED
במאמר שלפניכם אבקש לטעון מספר רב של טענות מתוך הנחה כי הקורא העברי ניחן באותו 'גניוס יהודי' מפורסם המעניק לו סבלנות ויצר סקרנות רב.
טענותיי הן כדלקמן
צמד שיטות משטר
בחברה פתוחה וליברלית הקונסיפרציה מתחילה בדיונים האינטלקטואליים אותם מנהלים חכמי החברה המנתחים ומתפלפלים אודות טיב המשטר הראוי, התנהלות גורמי הממשל והחקיקה, וכמובן דרכי הפעולה הכלכלית הטובה. במידה רבה עצם קיום הדיונים הללו הם כשלעצמם 'קונספירציה'.
מתוך הדיונים הללו וממסקנותיהם נוצרת התפצלות לשני דרכים המבטאים את נשמת אפן של החברות הפתוחות:
ההכרעה לטובת שקיפות מידע, וייצוג מירבי, היא המבדילה בין שיטה דיאלוגית ופתוחה, ובין שיטה דידקטית בלתי מבוזרת, ואוטוריטרית.
למעשה, מאפלטון ועד פוליביוס, ממקיוואלי ועד מונטסקייה, צמד שיטות משטר התקיימו במערב - זו הדיאלוגית וזו הדידקטית.
ובעוד אלה הדיאלוגיות מיוסדות על תפיסות רפובליקניות המבקשות לשכפל את השיח ההתחלתי שבין האינטלקטואלים ליתר בני האדם, ולהפכם לחלק מצורת ותוכן המנהל הפוליטי הרי שהדידקטיות מסכמות מראש על חלוקת משאבים בין בעלי הדעת באמצעות ארגון הכסף, והכוח וכיצד ארגון זה אמור לפעול על יתר בני האדם בחברה בלי רצון להפוך את הדיאלוג המכונן לחשוף בפני הנשלטים.
מן הסתם השיטות הדידקטיות, בהיותן מניחות הנחות שליליות ואנטי-שיוויוניות ביחס לטבע האדם, ומשום שהן ביסודן חשדניות כלפי המון-העם, הרי שהן רואות עצמן כנאלצות להגן על העם מעצמו.
בכך הן מראש כורתים ברית בין חלקים מסוימים בחברה שינהלו את ענייני שאר בני האוכלוסין. בפועל מדובר בשיטת ממשל המיוסדת על מחשבה קונספירטיבית פאר-אקסלנס.
חזרה לעידן השלטון הדידיקטי
כיום, בשנת 2020, אחד החוליים המרכזיים באידאולוגיה המרקסיסטית הקמה למול עינינו המשתאות לתחייה, טמונה בסכין הדידקטית הכפולה שנעץ המרקסיזם באופטימיזם הקרטזיאני (האינדיבידואליזם - של רנה דקארט) וביושר הלוקיאני (המחשבה הליברלית של ג'ון לוק).
הסכין הכפולה של מרקס מתחילה בהנחה דידקטית כי ברמת ההכרה וברמת חלוקת הכוח הפוליטי, בכל משטר, ויהיה דיאלוגי ופתוח ככל שיהיה, תמיד יתפתח יסוד חומרי שיכריע את היסוד הדיאלוגי במוקדם או במאוחד.
לכן, אין ממש טעם ב"זיוף" של הפתיחות הרפובליקנית.
זוהי עמדה שנובעת מתפיסה פסימית לגבי האינדיבידואליזם הבלתי-תלוי של הסובייקט (אנטי דקארט), ולגבי יכולתו להתקיים בצוותא בלא אינטרסים קרים גרידא בין בני אדם (אנטי לוק).
עמדה זו רואה בכל דיון הנוגע לקיום משותף כמושרש או מוביל לציניסיזם תלוי אינטרס - במילים אחרות, מושג הברית העממית או החוזה החברתי ההדדי בין סובייקטים בני חורין - אינו קיים בעולמו של המרקסיסט המטריאליסט.
ואם תהיתם כיצד המחשבה הפרימיטיבית הזו הולכת ותופסת תאוצה? הרי שהסיבה לכך טמונה בעולם הפוליטי המתעצב לנגד עינינו המאפשר אחיזה לתפיסה חולנית זו.
להתראות אובמה, שלום גרמניה
בשנים האחרונות הפכנו עדים למוטציה פוליטית-כלכלית שהחלה להתגלות במלוא כוחה על רקע עליית האיחוד האירופי ומשטר אובמה.
יש שקראו לכך 'גלובליזם' אך בפועל הייתה זו העמקת כוחם של מנגנונים דידקטיים פנים-ממשלתיים וטראנס-מדיניים שהחלו לתפוס בכורה על פני המוסדות הדיאלוגיים-ליברליים הנבחרים.
למעשה מה שנוצר למולנו היה ניצול שיטתי של המוסדות הדיאלוגיים המקוריים (תוצר של הלאומיות-הליברלית) במטרה להפקיעם מזירת השיח העממי המכונן.
הפקעה זו החלה בארה"ב עוד בימי הנשיא וודרו ווילסון שהקים בנק פדרלי ששיעבד את כוחות השוק לאינטרסים של אוליגרכיה כלכלית בלתי-נבחרת, אך החריף תחת נשיא דמוקרטי אחר, פרנקלין דלנו רוזוולט, שהעביר את שליטת הבירוקרטיה מתחום המדיניות הכלכלית אל התחום הביטחוני-מדיני באמצעות סוכנות ביון פדרלית שהפכה לבעלת עוצמה חסרת-תקדים בלי שהייתה ניתנת לבחירה ישירה.
אגב, גם הטלוויזיה האמריקנית הוקמה לא מעט על ידי אותם יסודות בלתי נבחרים ששירתו ב-OSS וב-CIA ובצמרת המערך הכלכלי של שנות רוזוולט.
ובתוך כך, בתקופה זו לא נראתה עדיין ההשפעה ההרסנית של היסודות הדידקטיים על התרבות הפוליטית האמריקנית ועל האידאולוגיה הפוליטית הדיאלוגית של אמריקה כפי שקורה עתה מכיוון שהצנטרליזציה של הכוח עד שנות השבעים לא זלגה עדיין לזירת הפוליטיקה הארצית כפי שאנו עדים לו בימינו. שכן זליגת דפוסי המשטר הבלתי-ייצוגי הללו מכל מיני סוכניות וארגונים פיננסים התאפשרה רק באמצעות האקדמיה האמריקנית האחראית לעליית הסוציאליזם החדש כגורם המבקש לבצע צנטרליזציה עמוקה עוד יותר של הבירוקרטיה מחד, ושלמולו נעמד עתה הליברטריאניזם הקלאסי מאידך המבקש להחזיר עטרה רפובליקנית ליושנה.
אכן, רוזוולט ווילסון הקימו סוכניות ומוסדות אלה במטרה לרכז כוח נוסף בידי הממשל הפדרלי, הם לא חזו כי מוסדות אלה דרך אקדמיה שמאלית - יהפכו בעצמם פחות או יותר לאוליגרכיה חלופית האוחזת בממשל הפדרלי חזק במקום הרגיש ביותר.
למרות שבראשית המאה ה-20 לא היו מוסדות מדינה ובירוקרטיה כה מתוחכמים, הנעזרים בכלי כלכלה ותקשורת כדי לעצב את שליטתם כפי שמתקיימים היום בארה"ב, הרי ששליטת יסודות דידקטיים בחברה דיאלוגית מודרנית, אינה התרחשות חדשה בהיסטוריה.
למרות שבארה"ב לקח זמן רב עד שהמוסדות הדידקטיים יתחילו לאיים על המוסדות הדמוקרטיים הנבחרים שיצרו אותם, הרי שישנה מדינה שלמעשה מהיום בו הוכרזה עצמאותה היסודות הדידקטיים גברו בה על היסודות הדיאלוגיים - זאת כמובן גרמניה.
אם ישנו משטר מודרני שהטרים מגמה זו של הפיכת יסודות דידקטיים בלתי-דיאלוגיות ובלתי נבחרים ללב המשטר, הרי שזוהי גרמניה של אוטו פון-ביסמארק שביקשה לשלב בין אוטוריטריזם ובין דמוקרטיה, ולהטמיע במוסדות הדיאלוגיים אופי סמכותני המנוהל בידי הבירוקרטיה הפרוסית.
בפועל, כולנו חיים כיום בצורה כזו או אחרת של גרמניה של ביסמארק שאמנם השתמשה בלאומיות-פופולרית ולא בזכויות אדם ככיסוי – אך שפעלה כך שישנו קשר אינטרסים הדוק ומצומצם המנווט מערכת דמוקרטית-ייצוגית שלמה.
כיום, בין אם אזרחי המערב חשים בכך בחושיהם האזרחיים ההולכים ונחלשים, ובין אם לאו, התגברות היסודות הדידקטיים מעלה מחדש את שאלת הקונסיפרציה העומדת בלב הפילוסופיה הפוליטית של היסודות הדידקטיים המבקשים למשול על העם.
ככל שהרפובליקות והדמוקרטיות הליברליות מתנהלות במישורים גבוהים וחשוכים (קל וחומר על רקע האמצעים הטכנולוגיים דהיום המאחרים במאתיים שנה את אופן מימוש ערכי החירות בפוליטיקה), הרי ששאלת הקונספירציה הולכת וחוזרת למובן הראשוני שלאורה התכנסו אבות הליברליזם.
שכן בעבור הליברל האמיתי הקונסיפרציה אינה במסדרי אבירים מסתוריים, אלא בעצם העובדה שהמניפולציה שביקשנו למנוע באמצעות שלטון עם ייצוגי, התמסדה במישורי ממשל בלתי נבחרים שהשפעתם חורגת מהמישור האישי או הייצוגי, והופכת לשיטה כלכלית-פוליטית-תרבותית המנהלת את חיי האזרחים בערוצים בלתי-מייצגים.
והינה עובדה מצחיקה - אפילו המושג קונספירציה עצמו, שעבר פופולריזציה בידי ה-CIA בשנות השישים, במטרה להציג את הרואים תהליכי השתלטות אלה כ"משוגעים", "מטורפים" וכו', הרי שהמושג התקבע כמובן בערוצי התקשורת - וכך גם ההיסטוריונים השמרנים ביותר יודו שלא בהכרח מדובר בהתפתחות מקרית.
במובנים רבים באופן דומה לזה שבריה"מ של חרושצ'וב פעלה על דיסידנטים אשר כונו משוגעים במטרה להוציאם ממנעד הדיון המקובל (חלקם נסגרו לצמיתות בבתי משוגעים) כך מתנהגים אלה המבקשים למחות על כך שהיסודות הדידקטיים בממשל הולכים וגוברים על אלה הדיאלוגיים.
הניסיון לבטל במחי יד ליברלים אלה כ"חוזי קונסיפרציות" אינו מקרי.
מהי קונספירציה
לא מזמן התעוררתי להודעת טקסט מידידה המתגוררת בלוקסמברג.
בהודעתה הופיעה תמונתו של אלכס ג'ונס המוקרנת על מסך בפורום אקדמי ומתחתה הכיתוב "מדוע אנשים נוטים להאמין בקונספירציות"?
התמונה גרמה לי לחשוב על הצורך בהגדרה אנליטית למהי קונספירציה.
אם נחשוב על קונספירציה בצורה פשוטה ואלגנטית נוכל להגדירה כך:
תכנון לביצוע X כדי להשיג Y, מבלי של-Z המושפע מ-X תהיה הבנה שלמה של Y ושל אופן קבלת ההחלטות של X המבקש להשפיע על Z.
על פי הגדרה זו מתעצבת לה ההכרה הפשוטה כי הנטייה לחשוב על קונסיפרציה כאגודת סתרים חשאית עם גלימות ירוקות, בעייתית ברמת המציאות (ולצערנו דימוי זה משותף הן לתקשורת הממוסדת והן לחסידי הקונספירציות הרדיקליות) וברמת הדיוק ההיסטורי.
שכן בקטגוריה זו נופלים מספר רב של תופעות היסטוריות.
לדוגמה: סעיף חלוקת פולין בהסכם ריבנטרופ-מולטוב, החלוקה הקולוניאליסטית של יבשת אפריקה, הניסיון הבריטי-צרפתי להחזרת תעלת סואץ, הניסיון של אובמה/ קלינטון, קומי וברנן להדיח את נשיא ארה"ב, הדה-נאציפיקציה שביצע ה-CIA בגרמניה - כולם מאורעות ותופעות שבהם בדרך להשגת מטרה מסויימת, מבלי שלמושפע הייתה ידיעה על טיב הפעולה, ומבלי שיוכל לשלוט באופן קבלת ההחלטות - הוא מצא עצמו מעוצב על ידי כוחות שאין לו בקרה עליהם.
ייתכן וצדקו המרקסיסטים, ותמיד ישנה מידה של קונספירציה בקרב מקבלי החלטות ביחסם למושאי ההשפעה שלהם, (האזרחים או הנתינים) אך אחד העיקרים המרכזיים של המדינה הליברלית, היה הניסיון לצמצם ככל הניתן את מרחב המניפולציה על האזרח.
במקרים ההיסטוריים הללו קיים היה הבדל בין מניפולציות קולוניאליסטיות (חלוקת אפריקה) או גיאו-פוליטיות (חלוקת פולין), ובין ניסיון לרוקן את היסודות הדיאלוגיים שבין הנבחר לבוחר (קונספירציית קלינטון/אובמה נגד טראמפ).
למעשה, יש הבדל בין קונספירציה המבוצעת על נבחרים בארץ אחרת כפעולה מדינית, ובין קונספירציה המבוצעת בידי נבחרים על בני עמם שלהם.
מכיוון שתמיד במדיניות חוץ ישנה נטייה לפעולות דדיקטיות יותר מאשר דיאלוגיות, הרי שמדובר בדבר חמור פחות מאשר כשמדובר באמצעי המופנה כנגד אזרחים תוך הפרה של עיקרון הייצוג הבסיסי.
אכן, רוח הקונסיפרציה החדשה המופנית פנימה כנגד אזרחים מתאימה מאוד לתרבות הפאסיב-אגרסיב ולרוח הפוליטיקלי קורקט המתלווה אליה.
כפי שנורבט אליאס ניתח את גינוני חברת-החצר שנועדו להכשיר ולהחביא כל שרץ מעיני העם במאה ה-18 ולייצר מנגנון ומדרג שליטה פנימי לאצולה הצרפתית, כך קרקס התקינות הפוליטית כיום נראה ממעוף הציפור כפרקטיקה שאינה אלא הכשרת הלבבות לשיבה לעידן אצולה (בלי הסטייל והקלאס כמובן) המשולב ביסודות אוטוקרטיים סוציאליסטים שעברו אדפטציה לתרבות הבידור ושמשתקפים היטב במניפולציות ברורות שכל תלמיד ג'פרסון מרגיש בהן המוגשות הישר מחצר כתבני החדשות, הבידור, וסריסי הבירוקרטיה.
קונספירציית היסודות הדידקטיים כאמור פועלת במספר מישורים.
הראשון הוא דרך העלמת מידע במסווה של הענקת המידע (בתקשורת) אשר מאפשרת את הממד השני בו הדידקטיקה הפוליטית מקבלת מרחב פעולה (בממשל) שבו יחידות בלתי נבחרות מנצחות בפועל על ניהול המדיניות הציבורית כאילו מדובר בדבר טבעי לחלוטין.
לכן מעשה הקונספירציה מורכב ראשית כל מדיסאינפורמציה תקשורתית המכשירה את הקרקע והלבבות לקבלת העיוות המשילותי כדבר טבעי לחלוטין.
העלמת המידע של שליחי החצר בתקשורת מסיטה זרקורים לכיוונים המאפשרים למנהלני החצר להתוות את מדיניותם.
תחושת החזרה לימי הביינים או לגרמניה הפוסט-פיאודלית ברמת צורת המשטר, הולכת ומתחזקת על רקע הירידה ברמת ההשכלה הכללית של האוכלוסין; רמת משטור השפה; ורמת הדיסאינפורמציה אליה אנו נחשפים דרך כתבני חצר המחפים על ריכוזיות גוברת של סדרי הממשל המחולקים בין יחידות גיאו-פוליטיות.
אכן, ישנה תחושה של חזרה לעידן האבסולוטיזם בו המדע נותק מהממשל – קרי המאה ה-17.
נדמה כי האתגר הליברלי-הטכני לא זוהה במחלקות למדע המדינה של סוף המאה ה-20 והוא שיצר ואיפשר גם את עליית המנהיגים הפופוליסטיים, ה"בדלניים", שבפועל מסרבים (בצדק) לחלוקות הקיסינג'אריות המבקשות להחזיר אותנו למעין שלום-וינה תוך הפקרת חירות המידע מהאזרח על מזבח מוסדות בלתי נבחרים.
הבדלניים הפופוליסטים מזהים את המניפולציה של כתבני ומנהלני החצר ויוצרים רבדי שליטה אלטרנטיביים משל עצמם עם בדלניים אחרים.
הם פועלים באמצעות פופוליזם שבקצה האוטוריטרי שלו נמצא פוטין (רוסיה), ובקצה הליברלי שלו נמצא את טראמפ (ארה"ב) ג'ונסון (בריטניה).
בין לבין ישנם אחרים כמודי (הודו), אורבן (הונגריה) נתניהו (ישראל), סיסי (מצרים) וארדואן (טורקיה) שהבינו כי הבירוקרטיה הכרחית, אך שמנהיגות פופוליסטית חייבת להשתלב בכריזמה רבה המסוגלת לשלוט מלמעלה על היסודות הבירוקרטיים כדי שאלה לא יפעלו לצד התקשורת כדי לשלוט על העם בעקיפין.
העובדה היא שבעלי הכוח במסדר אבירי שולחן העריכה בעיתונת, הרואים לנכון להגחיך את מושג הקונספירציה מהשיח על ידי הצגתו כתיאוריה מופרכת של הזויי השוליים - הם הגורמים לכך שאף אדם לא יחשוד כי דווקא הם המכשירים את הקונספירציה האמיתית כנגד בעלי החוזה החברתי הדמוקרטי - האזרחים.
זאת אומרת - השמאל, מאשים את הימין העולמי הרואה את מימוש הדיאלוג במסגרות הלאומיות - כקונספירטיבי.
למרות שבפועל מדובר בתגובה לקונספירציה הרחבה והיום-יומית המתקיימת נכון לכתיבת שורות אלה בשמאל הבירוקרטי והתקשורתי.
ובעוד השמאל נעזר בתרבות שעשועים-בידורית ככלי לחינוך מחדש שנמכר באמצעות לחם העשירים, הרי בימין כלי-הנגד ההולך ומתהווה מבוסס על לאומיות-פופוליסטית.
אני מצטער להישמע כפרוידיאן אך עצם הטענה כי בעלי הקונסיפרציה הם אלכס ג'ונס ואנשי הימין, וההחלה של מילה זו עליהם לא רק משקפת היעדר רפלקציה מחריד - אלא שבפועל מדובר בטקטיקת הסחה והשלכה הנובעת ממנגנון המחשבה הקונספירטיבי-פרונאידי של התקשורת הבזה לאזרח הפשוט והמשתפת פעולה ברצון עם הקונספירציה הבירוקרטית משילותית.
וכאן אנו מגיעים להבדל בין קונספירציה ובין תיאוריית הקונספירציה.
בעיית בעלי תיאוריות הקונספירציה היא הציוריות הפנטסטית שבדבריהם, והקשרים הבלתי נסיבתיים שבהם העולם מצטייר לנגד עיניהם – או במילים אחרות - הם אינם מודעים למצב האמיתי.
עם זאת, בפועל הם אינם זקוקים לתיאוריות גרנדיוזיות, שכן ממילא בכל פעם שמשטר פועל בדרכים דידקטיות - הרי שהקונספירציה מתרחשת ואינה זקוקה לתיאוריה אלא רק להתבוננות כלכלית-פוליטית על אופן וצורת זרימת וייצור המידע הפוליטי.
בפועל כשהקונספירציות מתרחשות ומתגלות לנגד עינינו מה הטעם בדיוק בתיאוריות מסובכות כל כך?
כל מה שהשימוש במילה תיאוריה עושה ברגע זה הוא לגרוע מאמיתותה, ולהפכה לעובדה הנתונה במחלוקת – אין בכך טעם, בדיוק כמו שאין טעם בלדבר על תיאוריית כוח המשיכה.
האמת היא, שהמטורפים עם כובעים מנייר כסף משרתים היטב את אנשי המדיה, שכן הם מאפשרים את הסטת תשומת לב לכך שהפשעים האמיתיים הנופלים בקטגורית הגדרתנו לקונספירציה - לעולם לא יזוהו עם מבצעיהם כל עוד אנו מוסחים על ידי אנשי שוליים שמושג הקונספירציה מזוהה באופן כה נוח עם התנהגותם.
אכן, גם אם טראמפ יהיה הכי פתוח לתקשורת (ענה על פי 20 שאלות משאובמה ענה ב-8 שנים) זה לא ישנה, שכן ישנו הגיון-פועל, שונה והופכי הטמון בתפיסת ממשל דיאלוגית למול דידקטית.
באחת ישנה לתקשורת כוח רב יותר, ובאחרת פעוט יותר, באחת היא מסוגלת ליטול יד במלאכת השלטון, ובאחרת היא רק שליח בין החצר לכיכר השוק.
משם גם נובע הסיקורי השלילי שמקבלים מנהיגים פופוליסטיים (מלבד בבריטניה) שכן הם אינם נותנים לסוכני המידע את הדלק להמשיך ולדובב דבריהם.
כשהתקשורת ממזמן הפכה עצמה לחלק מהמנגנונים הדידקטים ולא הדיאלוגיים – ברור וניכר היכן מתרחשת קונסיפרציה בין שליט ונשלט – ומיהו המאפשרה.
באיחוד האירופי התשתית המוסדית כבר הוכנה לצנטרליזם הולך וגובר המציג לראווה יסודות דיאלוגיים כשבפועל הוא מנוהל על פי דידקטיות החורגת מזרוע מבצעית חזקה ואשר אופיה משותף למוסדות הכלכליים והמשפטיים בלתי נבחרים בבריסל (לכן העם הבריטי פרש).
בפועל האדם צר המוחין ולא משנה כמה ואיפה למד, כשמסופר לו אודות מידע חדש לגבי גילויים אלה של ריכוזיות כוחות בלתי ראויה, מתנגד בצביעות, הוא חושד שמניעיהם של שואלי השאלות הליברלים באמת גרועים מזה של השליט – ובכך הוא חושף שהוא אינו נאור, אלא אבסוליטיסט נאור – מקיוואליסט הנתפס לתפיסה צורנית ולא ערכית של משטר, אדם ציני שעצם משילותו כולה היא קונספירציה של הענקת כוח לראויים בעיניו ולא לדיאלוג המבוסס על שיפור רוח האדם.
מכאן גם הסובלנות הבלתי-נסבלת של עיתונאי החצר למלל הסוציאליסטי ולשחיתות השמאל האמריקני, והנטייה ל-PC החצרני, לגינונים חסרי הטעם, ובמידה מה גם לתשוקות המזון והסגנון הנפולים – אלו אינם יותר מתוכן "תרבותי" המתאים לצורה פרימיטיבית חצרנית ואפלולית של כוח סמוי.
ג'פרסון, אדמס, פרנקלין (צילום: History.com)
אמריקה הייתה האומה הראשונה בהיסטוריה המודרנית שהתעלתה מעל מצב המשילות הדידקטי בשל הצלחת מייסדיה להטמיע את עיקרי 'המסכתות על הממשל המדיני' של ג'ון לוק ואת 'מאמרים על הממשל' של אלגרנון סדני כשיטת משטר.
היסודות הדיאלוגיים נבעו
1. מעקרונות חירות המצפון הפרוטסטנטי-רדיקלי
הייתה זו המשכה של הטבע הדיאולוגי הניצב בשורש דיוני הפילוסופים הטובים מיוון, רומא, ואירופה של העת המוקדמת, אל המשטר, ומשם למרחב החוקים והמוסדות, מתוך הכרה כי הדרך היחידה למנוע קונספירציה מתמשכת היא בתפיסה דתית/תנ"כית של חוזה וברית הנתונים להחלטת העם.
עתה משעה שהברית הופרה בידי "ברית הנאורים דמיקולו" שכרתו ברית בינם ובין עצמם ובין חצרניהם, על חשבון יושבי הכיכרות, לא רק הפילוסופיה הרפובליקנית-דיאלוגית של המשטר בסכנה, אלא גם הנתינים.
וזה מצב שג'ון לוק לימד אותנו תובע מרי אזרחי כנגד השליטים הסמויים.
ולכן ידידי אל תקראו לזה קונספירציה – קונספירציה אינה חבורת מתכנני פשע, אלא גילדה הרבה פחות זוהרת.
מריצי תכניות אלה שמשנות התשעים ביצעו נורמליזציה של תכניות קיסינג'ר של שנות השבעים, כשבמקביל ככל שתפיסת השלטון שלהם הפכה יותר בוטה ומעוותת בשנות בוש ואובמה, ולמול התחזקות האיחוד האירופי, הפכו מושג זה לכל כך מוקצה ומייצג שוליים עד ששכחנו שהם מגשימים את ההגדרה הבסיסית ביותר והאלגנטית ביותר של המושג במעשיהם.
שכן כביכול עד לא מזמן, המדינות ניהלו את עצמן על פי מודל של חוזים הסכמיים, אך מאז שהחוזים נפרמו בשנות בוש ואובמה, חזרנו בעל כרחנו למושג הקונספירציה שאינו תיאורטי, אלא ממשי.
ככל שאנו נחשפים למצב הענינים, וליחסים בין ארגוני בריאות וממשלות, מדענים ואוניברסיטאות, קרנות מטבע ונציגי מדינות, מכוני מחקר וארגונים בינלאומיים, מדעני אקלים וקתדראות, עולה הצורך לשוב לשפה של לוק – ולתהות על הרשאת הכוח המתקיימת שלא במסגרת החוזה, ולהכיר בכך שכל צורת ניהול ומשטר שאינה עוברת בפתיחות היא קונספירציה.
הדרך להכחיש את האמת הזו עוברת במחשבות סוציאליסטיות-ניהלסיטיות שבהן כולנו שוחרי רע המניחים לאיזשהי שליט נאור את הכוח ואז עוד מכנים את מי שמבקר זאת איש קונספירציה.
הבעיה היא לא שחצי מהאנשים מאמינים בקונספירציות כי הם יודעים ששליטיהם מתנהלים במחשכים - הבעיה היא ההתנהלות במחשכים.
על מונח הקונספירציה לשוב לשורש הלוקיאני המקורי ולו בשל העובדה ששליטנו חזרו לאבסולטיזם הכביכול נאור למולו נלחמה הפילוסופיה של לוק.
בעצם, האבסוליטיזם הנאור בצורתו המוסרנית המאוחרת התקיים אצל ביסמארק, ועכשיו קם לתחייה תוך עירוב יסודות דידקטיים ואידאולוגיים בעידן המכונה ומלחמת המידע.
שתבינו, הם לא באמת סוציאליסטים שם למעלה , וגם לא קומוניסטים זו רק פעולת הסחה.
זו רק האידיאולוגיה הפופוליסטית שהם מעניקים, שתאפשר דריסת רגל.
כי הם יודעים שרעיונות המלוכה והדת כבר לא עובדים - וכך הם פועלים עם יסוד אבסולוטיסטי מלוכני וציני שאפיין את פוליטיקת החצרות של אירופה במאה ה-17 ותוך דיבור גבוהה גבוהה כאילו היו נאורי המהפכה של ה-18 המאוחרת, בשם מלל אידאולוגי של פילוסופים גרועים של המאה ה-19, ועם שיטות תעמולה ודיסאינפורמציה של המאה ה-20 - על תשתית טכנולוגית של המאה ה-21.
המצאת הקונספירציה הפכה לשיטה נהדרת להסתרת הקונספירציה.
ראינו זאת עם קלינטון שיצרה תיאוריה בה רוסיה דוחפת את טרמאפ כדי להחביא את הקונספירציה האמיתית שלה בצורה האלגנטית והברורה ביותר - וראינו את כתבני החצר מרעילים את בארות השתייה לאור המסרים הדידקטיים והקונספירטיבים.
הדידקטיקה כשאינה נעשית מתוך סקרנות תצפייתית וביקורת – היא תמיד מניפולציה – ומניפולציה בקנה מידה שכזה, תוך שליטה על אמצעי המידע, אינה אלא תעמולה פוליטית מן הסוג הארכאי ביותר הידוע לבני המערב המשכילים.
זהו רק עניין של זמן, עד שיקום אלוהים חדש.
ואלוהים חדש זה יהווה סוף במלחמה, אשר יעניק הרשאה מוחלטת לקונספירציה, הוא אשר יאלץ את כתבני החצר להפסיק להעמיד פנים שהם עיתונאים, ומהשליטים להפסיק להעמיד בפנים שהם פועלים במסגרות של ברית.
האם האל הזה הוא סיני?
מיהו האל שיהפוך את האבסולטיזם-הרפובליקני של צ'ארלס השני או ביסמארק? למציאות שכולנו רואים?.
בוא נקווה שהוא מכיר את מושג הברית - בואו נקווה שהוא קרא את דקארט ולוק.
לתגובות: Yairkleinbaum@gmail.com
ובטוויטר
