דעה: למול מציאות שאין לה אח – השבר הנפשי של מקצוע העיתונות.

כשיביט אחורה על חייו העיתונאי יוכל להתהדר בהגשמת שני יעדים בעלי משמעות היסטורית.

1. הקדמת הארכיון (קרי סיפוק חומרי גלם להיסטוריון ולסוציולוג בזמן-אמת).

2. הארת טיב, אופני, וצורת היחסים שבין הממשל ונמשליו.

הגשמת יעדים אלו תובעת שכל-ישר, הגינות אנושית, וסגנון.

השלב החדש בהיסטוריה, אליו הוכנסנו בשנת 2007, משעה שעיתונאים החלו לעסוק במינוי מושלים, הפך את הגשמת יעדים אלו למאתגרת עד בלתי אפשרית - ולראיה הענקת פרס סוקולוב לנדב איל אצלנו, ורשימת זוכי הפוליצר בארצות הברית.

ווינסטון צ'רצ'יל (שהפסגות הטקסטואליות שכבש לא נפלו מגבהי מורשתו המנהיגותית), הודה בפה מלא (וויסקי וסיגרים) ש"דעת-הקהל" אינה אלא המידע שהעיתונאים בוחרים לספר לציבור.

ועתה, משעה שעורכים הפכו צנזורים בתשוקתם למשול, לא רק שהם חדלו להקדים את הארכיון, אלא הם גם כשלו במשימתם החשובה מכל – הארת מרחבי ומישורי הקיום המשותף בין הממשל ונמשליו.

 

יותר משהפך את מקצוע העיתונות עצמו לפארסה מביכה הרי שמצב זה זימן אתגר חמור עבור מיעוט שוחרי האמת המשכילים שעוד נותרו בתחום.

הצדיקים בסדום מבולבלים מאי פעם באין ידיעה מהו הסיפור האמיתי עליהם לדווח.

האם מדובר בהתרחשויות הדברים עצמם? או שמא בעצם הידיעה שבחדרי העורכים ובמקלדות כתבני החצר, ישנה קונסיפרציה (ממש כך) המכוונת להעלמת סיפורים בעלי חשיבות היסטורית שאינם מתאימים לנראטיב?.

מלבד הדילמה הניצבת המשנה מחדש את סדר העדיפויות העיתונאי – נוצר גם כפל עבודה משעה שהלקונות האדירות המטילות חשכה בדיסקורס הפוליטי בן זמננו תובעות מאיתנו את תפקיד 'שומר אחי אנוכי'.

(שכן כשמדברים תמיד על התופעה זה הרבה יותר פיוטי מעל הדברים)

ארבעת הסיפורים הגדולים של השבוע שבדוחק רב ראו אור, ואף שראו, הרי שבאיחור רב, ושגם לאחר זאת, זכו במיעוט תשומת הלב בגופי העיתונות.

לא סוקרו בפרופורציה המשקפת את מימדיהם המיתיים.

אלה מעידים על עלטת ימי-הביניים הנרקמת לה בחדרי העריכה המסכנת את דמותה של הדמוקרטיה האזרחית במערב.

מחברי סיסמת עיתון הוושינגטון-פוסט "דמוקרטיה מתה במחשכים" כנראה פספסו את ארבעת הסיפורים הבאים:

• נראשת ה-CIA ניסתה לחסום את גילוי מסמכי פרשת טראמפ-רוסיה
• ה-FBI חשף כי קמפיין קלינטון רקח את קשרי טראמפ-רוסיה במטרה לפגוע במועמדתו של המועמד הרפובליקני
• נשיא ארה"ב ברק אובמה ידע על כוונת קמפיין קלינטון לפגוע בסיכויי הנשיא טראמפ באמצעות טפילת האשמות אך הורה על חקירת FBI כנגד המועמד הרפובליקני.
• ואמש לאחר פרסום, החלטת נשיא ארה"ב לחשוף את כל המסמכים בפרשת רוסיה-טראמפ

במקביל, ג'ו ביידן החריד אמש קהל בית ספר יסודי כשבישר כי "הולך להיות רע עבורכן שאחזור בעוד ארבע שנים כדי לראותכן כגברות יפהיפיות רוקדות", דקות לפני שדיבר "על 210 מיליון מתים מקורונה".

סרטוני החוט האלקטרוני המבצבץ ממיקטורנו של ביידן בזמן העימות אף הם נעלמו כלא היו לתוך חור הזיכרון של "שוחרי הקונספירציה".

אתם תחליטו מי בעלי הקונסיפרציות - אלה שראו את החוט והסיקו כי לאור ההיסטוריה העשירה של היעזרות באמצעים אלקטרונים ג'ו נזקק שוב לסיוע, או התקשורת הממוסדת שבחרה לזמר פה אחד שמדובר ב"צל מחולצתו".

אף עלילות ומעשיות האנטר (ביידן) חמקו השבוע מהראדר העיתונאי בדרך-פלא. 

כאילו טפטוף הגשם הסתיוי שהתלווה לטפטוף הידיעות הפשוט מסמרות שיער הללו עניין את עורכי העיתונים יותר.

כאילו אתם תדעו על מזג האוויר מחר יותר מעל הידיעות הקשורות בקשריו של בן המועמד לנשיאות למשטרים זרים.

איני מעוניין להרחיב אודות בעיותיו האישיות של האנטר.

העובדה שהכניס חשפנית להיריון והתכחש לילד או שהתמכרותו לקראק-קוקאין ומסעות התענוגות שלו הובילו לדימויו הציבורי המפוקפק - ידועה, ואינה מעניינת. כולנו בני אדם.

אך ברור, כי לו אחד מצאצאי הנשיא היה עושה חמישית מכך, התקשרות הייתה מזמן מפמפמת ספק-רב ביחס לכשירות הנשיא לנהל מדינה שכן אם בביתו צמחו כאלה ערוגות פרועות המתהדרות בבעיות סמים וכספים סינים ורוסיים - מה יתרחש מחוץ לביתו?.

היום, ערב עימות סגני הנשיא, ברור כי האנטר לא נסע לסין במטרה לקבל מיליארד דולרים, וכי לא שהה ברוסיה כדי לקבל מיליונים מאשת אוליגרך, אף אחיו של ג'ו לא זכה לחוזי בנייה מפוקפקים מהממשלה הפדרלית – לא ולא – ברור כי מי שזכה לדברים הללו היה ג'ו ביידן עצמו שבלעדיו אף אחד מניגודי העניינים הללו לא היה מתרחש.

השבוע, עם גילוי הסקנדל הגדול בתולדות הפוליטיקה האמריקנית, נוכחנו שוב כי מאז שאובמה הוכנס להיסטוריה מדלת חדרי העריכה ונוצרה שליטה כביכול של העיתונות על הפוליטיקה – אין עוד טעם בעיתונאים אשר החליטו כי משעה שאיבדו את מושכות השלטון (עם עליית טרמאפ) בחרו מסיבות אישיות להתעלם ממציאות שסותרת את הפילוסופיה הניהליסטית שלהם.

עליי להתוודות בצער כי בסירובם לשאוף ולדווח על הדברים כהוויתם, הרי שלאחר מותם ייזכרו המה בעיני ההיסטוריונים המערביים כאגודת מדיחים לדברי עבירה ושקר. 

למעשה, בהתעקשותם לפספס את ההיסטוריה, הם מתעקשים לכרות לעצמם בור לתוכו ההיסטוריוגרפיה תטאטא אותם - בכך הם מפסידים את חיי הנצח בעבור הזיות השררה הרגעיות.

מאז ניסיון הפוטש שעברה הדמוקרטיה האמריקנית לא רק שהתקשורת המוסדית שיתפה פעולה – היא אף הרהיבה עוז ושימשה כסוכן אקטיבי המתואם בהרס יסודות הרפובליקה.

אנשיה נדמו לפתע כאותם ניהליסטים היידגריאנים שהחליטו שברגע שחוקי המשחק (הדמוקרטיה המערבית) לא מתאימים עוד לצרכיהם – הם מבקשים להרסה ולהשיב את העולם לחשכת המדון הקדם-ליברלית.

במובן מסוים הפאטליזם הגרמני בא לידי ביטוי לא רק בחומרים שמוחותיהם החלשים ספגו במדעי החברה (סוציולוגיה / מגדר ) אלא דווקא בעבודתם העיתונאית הכושלת, שמייצגת מצפון שבור הניתן להסבר אך ורק במניעים נפשיים בלבד.

או שמא אני טועה, שמא אין מדובר במניעים נפשיים, ואני אידיאליסט תם.

שמא מדובר בכסף אשר קונה את מצפונם - ואתם יודעים בדיוק אילו סוג אנשים ונשים נקנים בכסף.

לתגובות: Yairkleinbaum@gmail.com