תל אביב 2020 – רגע של בהירות

יצאתי מגלריה בה הבטתי בציוריה של אמנית צעירה ויפהיפיה מתוך בורות באמנות. היא ניסתה למכור לי את עבודותיה. אני לא מאשים אותה, היא פתחה את המקום עבורי.

כשחזרתי לרחוב ולעולם נתקלתי בדרכי דרומה על בן-יהודה בנער חייכן עם כיפה סרוגה קטנטנה לראשו.

מולו, ניצב דוכן ארבעת המינים, למרגלות בית הכנסת המיתולוגי 'שיבת ציון' שבצפון הישן של העיר העברית.

"כמה זה עולה?", שאלתי את הבחור תכול העין בעודי מתקרב לדוכן, "תלוי מה אתה רוצה בדיוק", הוא ענה בשמחה, "הכי פשוט שיש", הדלקתי סיגריה, ותהיתי מה אפשר לעשות עם שטר חמישים.

"הכי פשוט יעלה שמונים", השיב ושאל "כמה יש לך?", "רק 50", "יאאלה נעשה לך", ענה בלא היסוס. 

העיר נראתה עליזה יחסית לסגר, מלאה במתעמלות נאות-גיזרה, ועם ארבעת המינים והלולב על כידון אופניי (בתקווה שעשיית מצווה פוטרת קנס) נעצרתי ליד מעבר חצייה לכתוב מילה בטלפון לאדם מכובד ביותר, היה זה דר' גדי טאוב שבזכותו יש לי עתה עוקבים בטוויטר.

בשלב זה עצר רכב והנהג שאל 'מאיפה ארבעת המינים?'.

נתתי הוראות, ואיחלתי חג שמח ושבת שלום.

כ-10 שניות חלפו ורכב נוסף נעצר לידי, נראה שארבעת המינים בידי חילוני אשכנזי הפכו לאטרקציה בתל אביב.

גם אותו הדרכתי - 'שלושה רחובות למעלה מול השופר-סל שמצד ימין'.

"איך היה השירות שם?", שאל במפתיע, "בחור מאוד נחמד", עניתי.

בטרם סיפרתי על ההנחה שקיבלתי, הוא חייך בגאווה ואמר "זה הבן שלי, תגיד לחברים שלך לבוא לקנות", ונסע.

רגע נאה שכזה בארץ ישראל.

עכשיו אני בדרך לקופת החולים במגדל שלום, הדבר הכי רחוק מאמריקה שם מחשבותיי שקועות..

אני אזרח אמריקני הניצב בין שתי יבשות שהפכו רחוקות מאי פעם ובידיעה כי בקרוב מאוד עלינו (אזרחי ארה"ב מכל דת גזע ומין) יהיה להתייצב להגנת מה שנותר מהרפובליקה-הליברלית שלנו.

אז הגענו לעלייה של רחוב קינג ג'ורג' לכיוון אלנבי, אני והאופניים, כשלפתע נתקלנו בקול זמזום ושריקה שבקע ממעלה הרחוב.

המשרוקיות ותופי המרים נגנו פזמון מוכר שלא הותיר ספק - "הון שלטון עולם תחתון", בקעו הקריאות הקצובות מגרונות עייפים וחסרי-רוח, הם נשמעו מפיהותיהם של קבוצת המפגנים שעמדה בכיכר אלנבי / נחלת בנימין.

היו שם 30 בני אדם, מצוידים בדגלים אדומים ושחורים כמיטב המסורת הריאקציונרית, ואפילו רבע דגל-ישראל בצבץ מאחת הפינות של איזה דגל אדום סרוח.

ניחשתם היטב הייתה זו הפגנה כנגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.

מצאתי זוג משקפופרים יפים שבאו עם אופניים מנשא לתינוק, ועליו צאצאם.

ניגשתי עם חזותי המאיימת-משהו, חמוש בארבעת המינים וסקרנות אנתרופולוגית, שאלתיהם על פרקליטות המדינה. לתומי סברתי שכנאורים יזדהו עם רצוני להבין את דעתם המלומדת לגבי גילויי השחיתות הבוטים שפשו בהיכלי המשפטי העבריים בשנים האחרונות.

אשת האדון מיהרה בחוסר סבלנות מנומס אך מתוק מסילאן לומר ''מה זה מעניין אותנו, זה לא מעניין אותנו, לא רוצים לשמוע, לך תגיד על הפרקליטות למישהו אחר" בעלה הוסיף "או שתלך להפגין בצד השני של הכביש".

"אבל רציונלית, אינכם רואים כאן פגם באופן ניהול החקירות, ובהתנהלות הפרקליטות והיועמ"ש?".

"אתה מאוד אוהב לשמוע את עצמך מדבר", "כן אני מאוד אוהב לשמוע הגינות ואמת", השבתי.

נראיתי פאתטי למדי, הבטתי סביבי, חש צורך לזעוק, אך לא הלכתי להפגין בצד השני של הכביש, במקום זאת סיפקתי נאום שפרץ בקול  בריטון שיצר מכתש במישור המזמם של תופי המרים העייפים.

"המרחב", והמחאה השתתקו לפתע, אנשים הביטו בתמהוני החולף, "איני תומך נתניהו", פתחתי את המונולוג "אך כתומכי "הדמוקרטיה" עליכם לדעת, שמערכת המשפט עשתה למדינה זו אסון רב יותר מאשר איזשהו ראש ממשלה כזה או אחר. היא הפכה את מדינתכם לרומניה, או אוקראינה, עם השחיתות הממארת, למדינת עולם שני".

רק אישה אחת העזה להביט לתוך עיני במהלך הדברים, אך השקט נמשך "ומה עם אסתר חיות? חמישה ניגודי עניינים שטרם נחקרו?, מדוע אינכם מפגינים נגד זאת?, יהיו פה יותר מארבעים איש אם תאמרו אמת על מצב הדמוקרטיה הישראלית כפי שהיא בפועל, ממש במציאות, בין המחשכים".

סיימתי בשאלה שהופנתה לגברת שהביטה בי- "איפה היושר האינטקלטואלי שלכם?", אך גם היא הסבה את מבטה ממני. לאחר חצי דקה של שטף דיבור, מצאתי עצמי עומד בודד, כמו משוגע, מול קהל שוטים בחלל מעוות של ארץ קטנה.

אמריקה

הרבה עיתונאים, והיסטוריונים דמיקולו, אוהבים לחשוב שהדברים החשובים קורים דווקא בימי חייהם. הם מציירים לכם את הדברים כך במטרה להעניק משמעות או פאתוס למשלח-ידם הטקסטואלי, לרוב  מדובר בפארנואידים מקצועיים.

כיום אני זועק כי המערב עומד על סף שיבה לפאודליזם, ואין לו תכנית חלופית שכן כרגע הגנה על הרפובליקניזם של המאה ה-18 היא כל מה שיש לנו במצב הנוכחי.

הקריסה אינה בגלל כלכלה, קורונה, אלא משום שהרעיונות הכי מטופשים מצאו את דרכם למקומות הכי גבוהים ואף מחוזקים על ידי בני אדם בעלי חינוך אקדמי קלוקל אשר חיים למול חוסר הכרח לעמוד מול אתגרים אמיתיים.

כאן מזדקרת הידיעה שהופכת את רחובות תל אביב המשתלבים במפגן המחאה, לקטע סוריאליסטי הנע בזרם תודעה בו הטמטום לא מודע למטומטמותו. בו עורמת התבונה של הינשוף של מינרווה התמוטטה, ועתה כולנו בדרך למכור את נשמתנו למפיסטו הסוציאליסטי.

ואני כאן שט, סתם יהודי, המביט בפינה קטנה ונידחת של ציוויליזציה מפוארת וגוועת, שהגיעה לשלב הדעיכה אותו מתאר אוסוולד שפנגלר, אך אף אחד סביבי לא הרים את הספר.

ובמקום זה, למול בנייני נחלת בנימין הדוהים בשקיעה, כל הפסיכופתים, כל המשוגעים, כל אנשי הקונספירציה שחזו כי אחרי נפילת בריה"מ זן חדש של קומוניזם יתפשט במערב. כל אלו שדיברו כבר לפני 25 שנים על גלובליזם למול לאומיות, ושטענו כי האו"ם ישתלט על סוכנויות פדרליות, ונראו לנו כהוזים התבררו כמי שצדקו לחלוטין – ואנו, עם התארים, והכסף, והפאסון, ומחלות הרטרו-מטרו המיושנות, ניצבים מערכת בחירות גנובה אחת, חודש ימים, מסיוט בלהות גלובו-סוציאליסטי בוושינגטון די.סי.

וכשאני כותב דברים אלו, בחנות הספרים 'קדמת עדן' באלנבי 93, אני מודה שאף אני חשבתי את נביאי החורבן הללו לפסיכופתים עד לפני חמש שנים, שאף אני חשבתי אותם למגזימנים זורעי-אימה, אך התברר לי במהרה, כי הם, האנשים היחידים אשר התריעו בשער, אשר ראו כבר לפני עשורים לאן הטקסט הזה מתגלגל, – הרבה לפני כולכם ולפני - צדקו.

ואני מרשה לעצמי להיזרק ל-2013, שבע שנים אחורנית, למפגש עם הסוציולוג הנודע זיגמונד באומן, כשישבתי באודטיוריום של מכון ון ליר, ושאלתי את היהודי הזקן, "פרופסור באומן, האינך חושב שהגלובליזם יהפוך לקונטנטינטליזם?, קרי למאבק יבשתי-תרבותי?', והוא בקושי הבין את השאלה, בכנות, אך משעה שהוסברה לו בלשון פשוטה, ענה בביטול משפיל לסטודנט הצעיר -  ש-'אין סיכוי'.

וכשניסתי לחדד באמצעות מתן דוגמאות קונקרקטיות על הודו וסין, רק הושתקתי על ידי זקני רחביה שישבו באולם.

מתחיל להחשיך בחוץ

ועכשיו בעיר השנייה, תל אביב, 2020, שלושים ימים וקצת לפני אחד הימים הדרמטיים בתולדות הציוויליזציה המערבית בזמן החדש, (וכבר הסברתי באריכות מדוע אלה ימים היסטוריים), רגע לפני שפירותיהם הבאושים של זרעי הפורענות נקטפים מהעץ.

רגע לפני שהציבור המערבי הנתון מאז שנות השבעים בידי מערכות שלטון אוטוריטריות המושלות בחוקים ובשפה באמצעות תעמולה, יהפכו את אמריקה למדינה סוציאליסטית-מרקסיסטית – והקתדרה שנוצרה בחסות המרקסיזם-הפוקויאני כווריאציה מטריאליסטית לקתוליות-חילונית אשר הפכה לטפיל שהתלבש על החינוך, המשפט, והממשל – יגיע לשלטון - מתחיל להחשיך כאן.

ובחושך מטאפורי ואמיתי זה מתגלה המאבק. המאבק של מרקס נגד לוק, שרק מתי מעט מבינים – אשר הגיע לנקודת המגוז.

וכאן? בטמטום המוחות התל אביבי, הפיגור הטוטאלי של ישראלים מצויים שאינם מבינים את התמונה הגדולה מזדקר למול עיני.

ובארץ ישראל כולה, אני תוהה, מי יקום ויחלץ את אמריקה מאסונה הקרב.

אם יהודים משכילים מפגינים נגד ראש-ממשלה, כשהמדינה שלהם כבר מזמן נפלה בידי אליטת משפט רודנית, אזי לבטח בני-ישראל שהוזכרו ב'שכל-ישר' של תומאס פיין, אשר מאבקם המקראי נכתב בספרו כמקור ההשראה לניתוק הרפובליקני-דמוקרטי ממלך בריטניה -  אם הם עצמם הפכו שבויים במולדתם ההיסטורית, אם מקור ההשראה לרפובליקה האמריקנית נרקב באדמתו, מה יאמרו ''אזובי הקיר'' האמריקנים?.

אנו, שאלוהנו וסיפורינו הוזכרו בטקסטים העמיים הגדולים ביותר שנכתבו מאז התנ"ך, בטקסטים שייסדו את המהפכה האמריקנית, לא מסוגלים לקרוא היום את הדברים. שכן היהודים המתדפקים על דלתותיהם של פילוסופים אירופאים מיותרים, אינם יודעים מהי דמוקרטיה ורפובליקה, ולכן אינם מסוגלים לקרוא בזעקה שפויה למען עצמם.

ואמריקה, העלולה להפוך בקרוב לסמל לקריסת רפובליקה מודרנית. אמריקה, שהיא לא יותר מאשר חבורת פילוסופים ומשפטנים בריטים שעשו שלום בין ירושלים ורומא אחרי 1800 שנים על פי חוקי הטבע – היא, גם בית לחירות שנפילתה תהדהד אצלנו כה עמוק עד שנתגעגע ל'שחיתות' של נתניהו.

הבסטיליה של שלטון החוק והעם במערב עומדת לפני מצור, הקתדרה, כמריה, אדוניה, וסריסיה צרו על העם ועל עיקרון העם.

וכך, 'מלכות של חסד' בלשון הרבי מלובאווטיש, שהיא אמריקה עומדת מול קטסטרופה, ומי יציל את אמריקה מאמריקה חשבתי בחודש אוקטובר של תל אביב למול דמדומי הנאורות, כשהעיר העברית הראשונה חגגה סגר.

כשחזרתי הביתה, ויצאתי עם אח יהודי יקר למפרסת הדירה בדרום תל-אביב, והבטנו באורות כביש אחד שניצנצו מתוך עלטת הליל, לכיוון יהודה ושומרון, אמרתי לו "אולי אנחנו מוקפים בים ובערבים, אבל אמריקה, היא נותרה לבדה לגורלה, בין שני אוקיינסים גדולים" ועימה עולם החירות השוקע.

ואולי זו מלחמת האזרחים של ספרד שלנו (על משקל זו של המרקסיסטים) הקוראת לדגלה את כל שוחרי הרפובליקה, בין אם יש בידם אתרוג ולולב ובין אם אין.

תודות לקובי קמין ותום שמילוביץ' על מחשבות ומילים שתרמו.

לתגובות : Yairkleinbaum@gmail.com