דעה: המפלגה הרפובליקנית חייבת מיד להחליף את שמה הרשמי. וכן, יש לנו הצעה לשם חדש עבורה
בשל העובדה שהערכים הליברלים-רפובליקניים אשר ייסדו את אמריקה הינם מיוצגים עתה רק על ידי מפלגה אחת, על הנשיא טראמפ לשנות את שם המפלגה, מהמפלגה הרפובליקנית, שאינה נעמדת עוד למול מפלגת נגד דמוקרטית-ליברלית, למפלגה האמריקנית.
09.26.2020 05:34
יאיר קליינבאום
מאז שהוקמה ארצות הברית של אמריקה התנהל ויכוח על היסודות המכוננים אותה.
הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים
Phone
צד אחד בויכוח טען שהיסודות הרפובליקניים הם אשר הדריכו את אבות האומה, והם בליבו הפילוסופי של הפרויקט האמריקני. כהוכחה לזאת הציגו תומכי העמדה הרפובליקנית את המבנה הפוליטי המבוזר של ארה"ב, את הדמיון של נושאי המשרות והמוסדות לאלה של הרפובליקה הרומית, וכמובן את העוצמה המוענקת לבית המחוקקים הגבוה (הסנאט) מעליו יושב נשיא הדומה ל'קונסול' הרומי.
למרות זאת, חשוב לזכור כי ההיסטוריונים ביננו יודעים היטב, כי למרות שצורת המוסדות הינה רפובליקנית, הרי שרבים מהרפובליקנים הראשונים, חסידי תומאס ג'פרסון ותומאס פיין עליהם השלום, התאכזבו מכך שהחוקה נתונה לשליטת השופטים שיקבעו החלטות ברמה הפדרלית ולא ישירות לבחירת העם והמדינות.
ואכן, הצד השני, היה הצד הליברלי, שהיה בעל תפיסות פוליטיות אריסטוקריות, ואשר ממשיכיהם באקדמיה האמריקנית טענו במשך מאות שנים כי כבר בהכרזת העצמאות (שנכתבה דווקא על ידי ג'פרסון הרפובליקן), הייתה זו תפיסת הממשל הליברלית של לוק הגורסת את חירויות הפרט בכל צורת משטר וכלכלה אשר תהיה, אשר ניצחה.
בפועל מאז שעלתה החוקה האמריקנית על הכתב בשנת 1787 (אושרה רק ב-1789), כל צד ביצע פשרות הכרחיות, הרפובליקנים התפשרו על מבנה כוח ריכוזי בהרבה מזה שאודותיו חלמו ועל תפקיד מרכזי לבית המשפט העליון לקביעת תקדימים, והליברלים (שבפועל היו פדרליסטים), התפשרו על כוח עצמאי במידה כזו או אחרת השמור למדינות ולמחוזות.
בתוך כך, נדמה כי הויכוח האקדמי-פוליטולוגי והמשפטי הזה (בו אפשר לומר כי יד הליברלים הייתה על העליונה לבסוף) נותר מכריע בשיח האמריקני עד לא מזמן. וכיום, מרבית החוקרים עומדים על כך שהפילוסופיה המדינית של אמריקה הינה שילוב של יסוד ליברלי ויסוד רפובליקני גם כן.
מחד התפיסה הרפובליקנית הקלאסית שניתו למצוא בכתבי אלגרנון סידני, ומאידך התפיסה הליברלית הקלאסית שניתן למצוא בכתבי ג'ון לוק.
אגב שניהם היו פיוריטנים שפעלו כחלק מהמפלגה הוויגית (Whig) האנטי-מלוכנית בבריטניה.
בתוך כך, הדיון על 'מהי הפילוסופיה הפוליטית של אמריקה?' פירנס במרוצת השנים אקדמאים רבים (ביניהם יהודים רבים ביותר כהרץ, הופשטטר, שטראוס, פרידמן, נוזי'ק, ליפסט ועוד), ויצר דיון תיאורטי-חוקתי פורה כשברור שמרבית צאצאי הליברלים נמצאו בצד המפלגה הדמוקרטית, ומרבית צאצאי הרפובליקנים יכולים להימנות עם המפלגה הרפובליקנים או הליברטריאנית.
למרות ההבדלים בין צמד הגישות, הרי שבשל ההסכמה על לפחות כ-90% מהאמיתות המגדירות את החוקה והממשל האמריקנים, הויכוחים נגעו בעיקר בשאלות של גבולות הכוח של הממשל המרכזי והיחס לחירויות הפרט.
הליברלים הכירו (עד לא מזמן) בחשיבות החירות האישית ובכוח האזרחי במחוז המקומי למול הממשל כדי למנוע תקדימי רודנות, והרפובליקנים הכירו ביתרונות שבממשל מרכזי חזק עבור ניווטה המוצלח של הכלכלה ומדיניות החוץ האמריקנית.
בין לבין ישנם רפובליקנים מניו יורק התומכים בזכות האישה לבצע הפלה ובזכויות להומוסקסואלים, ודמוקרטים מהמערב התיכון המתנגדים לכך.
כביכול עד לפני עשור המערכת התנהלה בשפיות מסוימת מתוך קונצנזוס משילותי-ערכי רחב.
כל זה השתנה כאשר הליברלים לשעבר הפכו לסוציאליסטים, וכך המפלגה הליברלית האחרונה הפכה למפלגה הרפובליקנית שהיא היחידה שבכלל מסוגלת לדבר את האמיתות של אבות הזרם הליברלי באמריקה ולשלבן בעמדות ג'פרסוניאניות.
למעשה, כל הדיון שהגדיר את אמריקה במהלך המאות האחרונות, הפך לא רלוונטי עם עלייתו של 'דור חדש' במפלגה הדמוקרטית שמבחינתו הליברליזם-הרפובליקני שכונן את אמריקה ניתן לסיכום כ"פילוסופיה קפיטליסטית לבנה שבליבה רעיונות של גברים בעלי עבדים".
מאז שנת 1776 אמריקה העניקה השראה לכל אומה המבקשת עבור אנשיה חופש פרט, זה לא אני אמרתי, זה ההיסטוריון הגרמני הדגול פון-רנקה.
המהפכה של 1776 העניקה השראה למהפכה הצרפתית שהגיעה כ-13 שנים לאחריה, וגם השראה ליסודות הרפובליקנים-דמוקרטים שיאפיינו את שאיפות אנשי אביב העמים האירופאי שהגיע 1848 - גם את זה פון-רנקה אמר בגימוד ההשפעה הצרפתית (בכל זאת היה גרמני).
אכן, אותם בני האומה האמריקנית הזוכים לבוז מ"אינטלקטואלים" אירופאים היו הבריטים-לשעבר שהקימו את התשתית לכל מה שנתפס כחופשי בציווויליזציה המערבית גם אם הוא מתרחש בתוך בית משפט אירופי רודני כגון זה הקיים כיום בבריסל.
לכן, אל לנו להיות מופתעים כאשר קריאת התיגר הנשמעת בימים אלה מכיוון שמאל, קשורה מן הסתם לאו דווקא בפלפולים משפטיים על מהם ערכים דמוקרטים אמריקניים, אלא על כך ששורשיה מצויים הרחק מעבר לים, דווקא ברעיונות אירופאיים שהינם זרים בתכלית הזרות להווי החיים האמריקני ולפילוסופיה הבריטית שהעניקה להם השראה.
שורשם של רעיונות אלה בגרמניה וצרפת שאימצו מן הסתם את הרעיון הסוציאליסטי.
אך הסוציאליזם לא היה זר בצורה מוחלטת לאדמת אמריקה, בראשית המאה ה-19 הוקמו קומונות שיתופיות ברחבי המערב התיכון של אמריקה, הקומונה המפורסמת שבהם הייתה זו של ריצ'ארד אוון, איש עסקים ממוצא וולשי שהאמין בסיפוק תנאי מחייה ועבודה טובים עבור עובדיו שחיו יחדיו בקהילות סגורות ואוטונומיות - הקהילה נפלה לא מעט בגלל אישיותו הקפריזית של אוון.
לאחר מכן, קמה תנועת פועלים אמריקנית על רקע 'העידן המוזהב' שאופיין בהמוני מהגרים המשתכרים בשכר נמוך והתובעים תנאים כלכליים נאותים. ליגת הנשים האמריקנית, והתנועה הפופוליסטית גם הם ביקשו להילחם בהשפעות הקפיטליזם על זכויות העובד באמריקה - אך לאו דווקא בקפיטליזם עצמו.
ולבסוף, כמובן התנועה הפרוגרסיבית שהפכה למפלגה השלטת בארה"ב בראשית המאה הקודמית, כולן הוכיחו כי זכויות עובדים באמריקה לא בהכרח אומר סוציאליזם.
כולן תנועות שקראו ל"צדק חברתי", אך שלעולם לא התכחשו לערכים האמריקנים המכוננים את הרפובליקה, ובטח שלא לליברליזם האינדיבידואלי המייסד, או לאלוהים המרחף על פני בתי הקונגרס.
עתה, לאחר שבשנות השישים חדרו רעיונות היגליאניים וניטשיאנים דווקא מצרפת לארה"ב, אנו רואים כי "הליברלים" הופכים יותר ויותר לא למי שאמונים על הליברליזם הפדרליסטי, אלא דווקא על מי שאמונים על הסוציאליזם חסר האל האירופאי, במובן מסוים הם בחרו לייבא לאומה שהמציאה את הנאורות הפוליטית הממוסדת רעיונות זרים של עמים שהקימו משטרים פאשיסטים ורצחניים - כגרמניה וצרפת.
התפתחויות מדאיגות אלה, אינן מבשרות טובות לעתיד, שכן התפיסה הסוציאליסטית האירופאית המיובאת, התופסת טרמפ על המאבק של שנות השישים בתנועה לזכויות האזרח, איננה מעוגנת בתפיסה מטאפיסית או אמפריציסטית המנהלות דיאלוג מתמיד ביניהן.
אדרבא הסוציאליזם האירופי מתכחש לקיומו של אלוהים, או לפחות להכרחיותו בכל תפיסה מדינית הומניסטית (עד הגעתנו לחוף המבטחים האנרכו-קפיטליסטי העתידני).
הסוציאליזם האירופאי מבקש להפוך את "המדינה" ל"אלוהים" החדש ואפשר לראות זאת בכל הספרות הסוציאליסטית האירופאית מסן-סימון ועד וילי ברנדט, מי שקובע היא המדינה. למעשה, כאן ישנה גם זווית ישראלית, ויש לומר כי אולי רק במדינת ישראל ובמספר מדינות סקנדינביות הסוציאליזם היה במידה כזו ואחרת הומאני מראשיתו ועד סופו, הסיבה לכך פחות הדת, ויותר המרכיב הדמוגרפי השלט, מחד חלוצים חדורי אידיאולוגיה, מאידך קהילה פרוטסטנטית הומגנית.
מכיוון שאת צמד הדברים הללו לא ניתן למצוא כיום באמריקה, הסוציאליזם מסכן את התשתית הרפובליקנית והליברלית שלה.
למעשה - בסוציאליזם (יורשו של הקתוליות) 'העבודה', 'החברה' 'המדינה' הופכות לשילוש הקדום המרכיב את האלוהים הקתולי, בדיוק כמו שבדת הקתולית (החזקה יותר באירופה מאשר בארה"ב באופן היסטורי) האלוהים הוא חלק מעבודה משולשת.
בצמד התפיסות הללו, אין יסוד מוניסטי פרוטסטנטי מוביל הנעמד למול בחינת המציאות, אין אינדיבידואליזם של קניין ומצפון, וככה מי שאינו חולק עם "הקבוצה" או "הקהילה" (מילים מכובסות לשלטון) את העמדות והאקסיומות הפוליטיות, את דרכי החיים הסוציאליסטים, הוא לא רק אדם רע וגזען, אלא הוא בעצם אדם רע שמותר לפעול ולפגוע בו.
לכן, כאשר הנשיא טראמפ מתריע על הפיכת ארה"ב לאומה סוציאליסטית, הוא מתריע בפני גרירת ארה"ב אל מחוזות הברבריזם האירופי.
כאשר הנשיא מדבר על כך שאלו הבחירות החשובות ביותר בתולדות ארה"ב הוא ככל הנראה צודק, מאז הבחירות בהן נבחר אנדרו ג'קסון בשנת 1829 (נשיא בעל אוריינטציה פוליטית אמריקנית המנותק מהגינונים הבריטים של ששת הנשיאים הראשונים) לא היה רגע כה מכריע בעיצוב דמותה של אמריקה.
בזמן הבחירות בהן נבחר ג'קסון התפיסה הייתה 'אמריקה חדשה' המנותקת מהותית מהיסודות הבריטים-וויגים ההיסטוריים, עתה מדובר לא רק בניסיון לנתק את ארה"ב מהיסוד הבריטי הראשוני, אלא בניסיון לנתקה מהיסודות האמריקנים שנוצרו מאז (ולפני) אותו ג'קסון.
וירוס הסוציאליזם האירופי שחדר למפלגה הדמוקרטית, היה ככל הנראה עניין של זמן, עם הקמת הבנק המרכזי בימי ווילסון, הניו-דיל של ימי רוזוולט, ומנגנון שירותי רווחה במהלך שנות החמישים והשישים וגלי ההגירה מהעולם השלישי.
אכן, היה זה עניין של זמן עד שיבואו פוליטיקאים שיארגנו לא רק את מדיניות הפנים שלהם בהתאם לחזון חלוקת כספי הרווחה והתערבות הממשל הגוברת בענייני נשק וממון, אלא שיגיעו כאלה שיארגנו את האידאולוגיה הפוליטית שלהם לפי צווים אלה עד שיובילו למצב בו הסוציאליזם לא יהפוך לברירת מחדל כלכלית, אלא לאידאולוגיה המגדירה של אחת מצמד המפלגות האמריקניות הגדולות.
לאור זאת, ובשל העובדה שהערכים הליברלים-רפובליקניים אשר ייסדו את אמריקה מיוצגים עתה רק על ידי מפלגה אחת, על הנשיא טראמפ לשנות את שם המפלגה, מהמפלגה הרפובליקנית (שאינה נעמדת עוד למול מפלגת נגד דמוקרטית-ליברלית-פדרליסטית) למפלגה האמריקנית.
שם זה ייצג את העובדה שהערכים הרפובליקנים-ליברלים עומדים עתה במאבק למול מפלגה אירופאית-סוציאליסטית שבינה ובין הערכים המייסדים את אמריקה אין דבר וחצי דבר.
לתגובות: yairkleinbaum@gmail.com
