דעה: ביום-הכיפורים הזה הקהילה היהודית צריכה לבקש סליחה מאדם אחד - הנשיא דונאלד טראמפ
"רק חמור לא משנה את דעתו", נהג לומר משה דיין, בינתיים יהודים רבים מתעקשים להמשיך ולזהות את עצמם עם הסמל של המפלגה הדמוקרטית למרות גילויי האנטישמיות המחרידים בקרב אנשיה. האמת הבלתי נעימה היא שישנו קשר חזק בין השנאה לאמריקה במפלגה הדמוקרטית ובין השנאה ליהודים ההולכת וגוברת בקרב מצביעים דמוקרטים
09.24.2020 19:01
יאיר קליינבאום
אם יום הכיפורים מהווה זמן לסליחות אז מן הראוי להתחיל בבקשת סליחה מאדם אחד - נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ.
הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים
Phone
לא, זה ממש לא משנה אם הצבעתם לו או לא, כבני הקהילה היהודית מוטלת עלינו חובה מוסרית להתאחד מאחורי החבר הטוב ביותר של העם היהודי מאז ימי המלך כורש, שבמקרה הוא גם מנהיג העולם החופשי נכון לזמן כתיבת שורות אלה.
אי שם בינואר 2017, נדמה כי גם אלה שהצביעו למועמד המפלגה הרפובליקנית, החלו לחשוש כשגילו שהעסק הזה הופך לאמיתי, שפתאום 'הצבעת המחאה והתסכול' מהממסד המסואב, אשכרה נגמרה בהפיכת איש עסקים בלתי-צפוי וראוותן לבעל הבית של אמריקה.
שכל מה שהכרנו מבירת הפוליטיקאים והלוביסטים ששמה וושינגטון הולכת להפוך מעתה והלאה ל-One Man Show.
ועוד איזה Show.
עד מהרה אזרחי ארה"ב גילו כי ככל שהניסיונות להפיל את הממשל באמצעות וועדות חקירה מאולתרות תפסו תאוצה ככה גם ההישגים הכלכליים והפוליטיים הפכו לסממן המידי של אחת הכהונות המוצלחות בתולדות הנשיאות האמריקנית - אם לא המוצלחת שבהן ברמה הסטטיסטית.
שינויי העומק המתחוללים ברחוב האמריקני, המרקסיזם באקדמיה, בתרבות, ובתקשורת הצליחו להעלים רבים מהישגים אלה במכוון מעיני הציבור האמריקני - אבל הסטטיסטיקות והמדדים הכלכליים (עד מגיפת הקורונה) לא שיקרו - והם שברו כל שיא אפשרי כמעט.
במקביל השכל-הישר שהיה בעבר מזוהה עם אנשי המפלגה הדמוקרטית החל להתאדות, האפשרות למעין חשבון-נפש משמאל, להכרה בהישגים הפנומנליים של הנשיא בזירה הבינלאומית ובכלכלה, כמו גם במאבקו למען עתיד השחורים וההיספנים פשוט התאדו.
היושרה וההגינות שאפיינה בעבר את הפוליטיקה האמריקנית, ושאיפשרה גם למנהיגי אופוזיציה להודות כי נשיא המפלגה השנייה מבצע עבודה טובה, או במקרה זה ניצב כחומה בצורה בכל הנוגע להמשך הישרדותו של הפרוייקט האמריקני, והחלום האמריקני, פשוט נעלמה.
ולצערי הרב גם בקרב חלקים רבים מבני הקהילה היהודית שזכתה ליחס מיוחד מהנשיא.
וזאת למרות שרבים מבני קהילה זו בחרו ובוחרים לראות בנשיא אויב.
אכן, לנו כבני העם היהודי אולי קצת מוזר לבוא ולומר 'חטאנו, פשענו, אשמנו, בגדנו', לשליט בארץ נכרית שבה אנחנו מבקשים להיטמע ולהשתלב 'כמו כולם'.
הפרדוקס העדין המאפיין את הקיום היהודי באמריקה מזדקר כאשר מחד ישנו רצות להתערות, ומאידך עומד הרצון ביחס מיוחד שיתקן את חטאי העבר של העולם הנוצרי כלפינו.
אך הבעיה כאן היא שאמריקה (מלבד חטא חוסר ההתערבות בשואה) לא חטאה לנו בזמן הנשיא טראמפ, אדרבא, המצב הוא שרבים מאוד מבני הקהילה שלנו, הם אלה החוטאים לאמריקה ומדוע?.
כי אם נביט עובדתית, נראה כי ביחסו של נשיא ארה"ב לקהילה היהודית, נגלה את אותו דפוס שהתקשורת האמריקנית מבקשת להסתיר מאיתנו כשמדובר בהישגיו המדיניים והכלכליים.
אכן, כמו שבתוך הקהילה היהודית ישנם אנשים הבוחרים להתעלם משורת הצווים נגד אנטישמיות, הסיוע לישראל, ותכנית החינוך הפדרלית ללימודי שואה, כמו גם מהעברת השגרירות של מדינת היהודים לירושלים, ומההכרה בשליטה הישראלית בגולן - כולם פעולות המעידות על המנהיג הנכרי הגדול ביותר שקם לעם היהודי מאז המלך כורש, ככה ישנם אנשים בתקשורת האמריקנית המבקשים להתעלם מכל הטוב שהנשיא עשה לבני המיעוטים באמריקה.
כמו בתקשורת, גם בקרבנו ישנם יהודים רבים שעדיין לא שינו את הדיסק, שרואים בכל מנהיג ימני את הצל המאיים של אדולף היטלר יימח שמו.
שיותר מאשר דומה לנשיא בעל הנכדים היהודים, הרי שמעיד על כך שישנם רבים השרויים במצב של פארנויה פסיכיאטרית.
על הדמיונות המוזרים וההשוואות הללו, כמו גם על כפיות הטובה - עלינו להתנצל.
ומאידך, אני לא יכול להאשים את היהודים שרואים בנשיא אוהב ישראל "אנטישמי", כי כמו אינטלקטואלים ו'נאורים' רבים, אף הם מלאים באידאולוגיות אירופאיות (בשונה מאמריקניות), המבוססות על שנאה ומדון.
ולכן הם צריכים לספר לעצמם סיפור שמתאים ליבשת שמייצרת את הרעיונות הללו בראשם, וזאת כדי לא להתעמת עם הדיסוננס שבמציאות האמריקנית החיובית בסך הכל כלפי יהודים, הם בכוח רוצים לגרור אותנו לאירופה - בסוף הם ידליקו לנו גם תנורים.
ובתוך כך, הבה לא נתכחש למציאות הכואבת, כי גם לאחר 1900 שנות גלות, ממשיך העם היהודי עצמו לסבול מפתולוגיה מוכרת. ממחלה קשה המועברת מדור לדור, מחלת השנאה העצמית של 'מהרסייך ומחרבייך ממך יצאו', המתבטאת בביקורת עצמית מופרזת, וברצון להשפיל כל זכר ליהדות גאה וזקופה.
המחלה הזו נובעת מהפנמה של היחס העוין של הסביבה החיצונית, מניסיון לשרוד באמצעות ''עודף מוסריות", וגם לא מעט מניסיון לרצות את הסביבה באמצעות הוכחת נאמנות לחברה הלא-יהודית יותר מאשר זו היהודית.
ובתוך כך כליברל-קלאסי, המביט הן על פעולות הנשיא כלפי היהודים (ותגובת רבים מהם לפעולות אלה) והן על פעולותיו כלפי האומה האמריקנית ככלל, אני חש בר מזל לחיות בתקופה זו.
כמי שאמון על כתבי הפילוסוף המדיני ג'ון לוק אני חש גאווה משמעותית על כך שלארה"ב יש נשיא הממשיך את ערכי הרפובליקה הליברלית הקלאסית ואת היחס ההוגן כלפי היהודים.
הערכים הללו, שגם נשיאים דמוקרטיים לשעבר כקנדי וג'ונסון התפארו בהם, כבר לא קיימים כיום בצמרת המפלגה הדמוקרטית לצענו שהייתה דוחה את הנשיאים הללו כ'גברים לבנים רעים'.
וחשוב לומר שחוסר היכולת לתת 'מילה טובה' על טראמפ בקרב חלקים מהקהילה היהודית, מתכתב היטב עם המגמה הרווחת של חוסר מוכנות בקרב דמוקרטים רבים לומר מילה טובה על אמריקה באופן כללי.
ואכן, נדמה כי בצורה סימבולית, דווקא במהלך עשרת ימי תשובה, מה שהתרחש אמש למול ארונה של השופטת היהודייה רות ביידר גינסבורג, רק היווה דוגמה מושלמת ומצמררת עוד יותר להתדרדרות המוחלטת בסטנדרטיים האזרחיים בקרב כמה מחברי המפלגה הדמוקרטית, שביצעו שימוש ציני באירוע ממלכתי זה כדי לחלל את כבוד המת תוך פוליטיזציה של המעמד.
המעמד הדוחה היה רגע מושלם בו השנאה לנשיא, והשנאה לערכי כבוד המת החשובים ביהדות, נפגשו.
נכון, ארה"ב יוסדה על ערכי הנאורות הבריטית, המוסר היהודי, והרפובליקה הרומית, אך כל רפובליקה, אפילו אם היא מושתתת על עקרונות השכלה מופשטים, חייבת היא בסמלים המאחדים את אזרחיה.
אם אנו מעוניינים בחברה בעלת ניידות והזדמנויות, כזו שאינה מחלקת בני אדם באופן אוטומטי על פי השתייכות דתית, סיעות פוליטיות, מוצא, גזע, או מעמד חברתי, (בדיוק כמו שהתיאוריטיקנים המרקסיסטים או אנשי הכנסייה הקתוליות היו רוצים) הרי שעלינו להפוך את הסמלים הרפובליקניים (כולל מוסד הנשיאות שהושפל במהלך האשכבה לשופטת גינסבורג) לדוגמה של התנהגות אזרחית.
אבל אני כנראה חי במאה הקודמת, כי הבוקר נשיא ארצות הברית עמד בפני השפלה פומבית המובילה כל אמריקני הגון להרהר, לא בהכרח בדרך בה יש להעניש את המטורללים שביזו את המעמד, וניצלו בצורה מחרידה את זכותם לחופש הביטוי, אלא באיך עלינו לחדד את ערכינו במאבק על העתיד האמריקני.
הצעד הראשון, עבור קוראי העברית המתגוררים בארה"ב מוכרח להתבטא בבקשת סליחה סמלית מהנשיא האמריקני הסובל יומם וליל במשך קרוב ל-4 שנים רק בגלל שהוא לוחם עבור העם האמריקני, ובין אם אתם אוהבים את הסגנון או לא - דבר אחד בטוח, הסטטיסטיקות מוכיחות - במלחמה הזו הוא מנצח, ובגדול.
לקראת סיום נאמר, כי בעולם של מישל פוקו וקרל מרקס, כוהני הדת של השמאל בן-זמננו אסור לנצח, אסור להיות יהודי חזק, אסור להיות אמריקני חזק, אסור להיות מספר 1.
להיות בטופ אומר להיות רע.
אז תגידו לי, אתם מתפלאים למה השמאל הולך ונהיה אנטי-אמריקני? ומושך יודופובים?
כי בסוף, שלא מאמינים בבחירה מאלוהים, גם לא מאמינים בגורל ובייעוד, כל הערכים מתרוקנים, ומה שנשאר זה משחק של אדון ועבד, שבו אפילו סמלים כמו מעמד של נשיא החולק כבוד אחרון לשופטת יהודייה הופך לביזוי מוסד הנשיאות.
אז אתם יודעים מה, בוא נזרום איתם, אכן, העולם מחולק למנצלים ולמנוצלים, לשולטים ונשלטים, בואו נלך עם התפיסה הניהליסטית הזו.
ולמרות תפיסה חולנית ומשעממת זו, נזכור עמוק בלב, שאת כל מי שאנו רוצים ואוהבים בעולם, היינו מאחלים לו או לה להיות עשירים ובריאים, מאשר עניים וחולים.
אני מבקש סליחה מנשיא ארה"ב על כך שהקים אומה מרוששת וחולה, מן המתים אל החיים.
אני מבקש סליחה מנשיא ארה"ב על כך שהוא חי בעולם בו לסבול = להיות טוב וצודק.
על שחלק מבני עמי בחרו להיות נוצרים קתולים במסווה של אתאיסטים מתקדמים - על שהם שכחו מה זה להיות יהודים.
אבל מה לעשות, אני לא כומר, על החטאים של בני ישראל אחיי איני יכול לכפר, מקסימום להיענש גם כן.
לתגובות: Yairkleinbaum@gmail.com
