פרשנות: השלום עם בחריין הרבה יותר היסטורי מאיחוד האמירויות הערביות - זו הסיבה מדוע

בבוקר ההסכם עם איחוד האמירויות הערביות ניתחנו בפירוט את אסטרטגיית השלבים הישראלית-סונית של ממשל טראמפ, וכיצד מתוכה נוצרה ההזדמנות לכרות הסכם שלום היסטורי בין שתיים מחמשת המדינות המשגשגות ביותר במזרח התיכון.

ובתוך כך נראה כי תורת השלבים של טראמפ היא גם העומדת בשורש הסכם השלום הזה.

על אף שבחריין מדינה הרבה פחות חשובה ברמה הכלכלית והצבאית מאיחוד האמירויות הרי שברמה מסוימת הסכם השלום בינה ובין ישראל חשוב אפילו יותר מזה שבין אבו-דאבי וירושלים מהסיבה שעד לא מזמן בחריין הייתה "מדינה על הגדר", קרי, 'קרועה' בין ערב הסעודיה (מנהיגת הציר הסוני) ובין איראן (מנהיגת הציר השיעי).

היחסים בין איראן ובחריין היו מצוינים בימי השאה הפרסי אך הפכו למתוחים לאחר המהפכה האיסלאמית באיראן (1979) בעקבותיה תם שלטונו של השאה.

ראשי המהפכה בטהרן שללו את רעיון המלוכה הערבית על הסף, וטענו כי מדובר בצורת שלטון קולוניאליסטית-בריטית שאין לה דבר וחצי דבר עם האסלאם, כתוצאה מכך בתי המלוכה הסונים (בסעודיה, ירדן, בחריין) לא הגיבו לעמדה רדיקלית שכזו בעין יפה, ועד מהרה נפלה צינה בין בית המלוכה של בחריין ובין איראן.

ובתוך כך, ריבוי האוכלוסין השיעי בנסיכות הקטנה לא איפשר ניתוק מגע מוחלט בין איראן ובחריין, ואדרבא, דווקא במהלך תקופתו של מחמוד אחמדיניג'אד יחסי המדינות חוו מעין 'רנסנס' שכלל ביקור דיפלומטי רשמי ב-2007, והידוק קשרים כלכלי ב-2011 באמצעות הסכמי גז שהיוו את גולת הכותרת.

אך בדיוק באותה שנה, שנראה כי היחסים חזרו למצב תקין קרה משהו בבחריין - האביב הערבי הגיע לרחובות.

המדינה הקטנטנה (שבצורה מפתיעה הינה בדיוק בגודל של העיר ניו יורק), חוותה מהומות של מרבית אזרחיה (השיעים) ובית המלוכה (הסוני) מצא עצמו על סף הפיכה שלטונית במדינה - בדיוק אז החליטו האיראנים לתקוע "סכין בגב" בית המלוכה (כנראה על רקע הסכמת בחריין לשמש כבסיס צבאי לכוחות אמריקנים) ועודדו את המחאות כנגד המשטר בתקווה למהפכה שיעית עממית שתחליף את שלטון המלוכה הסוני.

מאז היחסים נמצאו בהידרדרות, שגרירים באו והוחזרו (הלוך ושוב) בין צמד המדינות, עד שבשנת 2016, לאחר מתקפה איראנית על שגרירות סעודיה בטהרן, הוחלט בבחריין על החזרת השגריר מאיראן לאות סולידריות עם ריאד - במידה רבה, החזרה זו בשל מעשי איראן לסעודיה בישרה גם על ניתוק ערוצים דיפלומטיים מרכזיים - בפועל היה זה מעבר חד עוד יותר לאוריינטציה הסעודית (סוני) של בחריין. 

אכן, באיחוד האמירויות הערביות אין אוכלוסייה שיעית כה גדולה, ולכן היא במידה רבה בעלת ברית 'טבעית' יותר לישראל.

לכן, יש משהו הרבה יותר פורץ דרך והיסטורי בהסכם עם בחריין שתיאלץ "לחנך מחדש" את אוכלוסייתה השיעית (75% מאזרחיה) ל'אהבת ישראל'.

ובתוך כך, לא יהיה זה דבר כל כך פורץ דרך ברמת הדיפלומטיה החשאית.

כידוע, כבר בשנת 2011 נחשפו מסמכים של אתר ויקיליקס בהם מצוינים קשרים ביטחוניים הדוקים בין הנסיכות הקטנה ובין מדינת היהודים. 

בעבר בחריין הכריזה על חיזבאללה כארגון טרור (2013) גינתה את הטבח הרצחני בבית הכנסת 'קהילת בני תורה' בשכונת הר נוף בירושלים (2014), ואף שלחה משלחת מיוחדת למדינת ישראל כדי להשתתף בהלוויתו של נשיא המדינה שמעון פרס.

בשנת 2018 לאחר תקיפה ישראלית בסוריה בכיר בחרייני הודה כי "לכל מדינה ישנה את הזכות להגן על עצמה", ואף הודה כי העובדה ש"ארה"ב העבירה את השגרירות למערב ירושלים אינה בעייתית" בעיניו.

בשנת 2019 התחממות היחסים כבר הייתה ניכרת, שר החוץ הישראלי שלחת איגרת רשמית המברכת את המדינה על יום עצמאותה, שר החוץ הבחרייני התראיין לראשונה לערוץ טלוויזיה ישראלי, ופסגה מזרח תיכונית בהשתתפות ישראל נערכה על אדמת בחריין.

ישראל למעשה מקיימת קשרים חשאיים עם בחריין מזה למעלה מ-25 שנים, אך כמו במקרה איחוד האמירויות רק בשנתיים האחרונות כאשר הקשרים האלה הותאמו לאסטרטגיה האזורית של ממשל טראמפ - על רקע התעצמות הציר השיעי - נוצרה ההזדמנות לנורמליזציה המיוחלת.

ובהיקשר הגלובלי, הגאונות של הנשיא האמריקני מזדקרת לעיני כול בשל יכולתו לבודד אויבים בכל אזור על כדור הארץ.

במזרח אסיה, הוא מייצר טבעת צבאית-כלכלית מסביב לסין המורכבת מהודו, הפיליפינים, טייוואן, קוריאה הדרומית, ויאטנם, ויפן. 

כך גם במזרח התיכון, עם עירק בה הצליח לרקום קשרים מצוינים עם ראש הממשלה העירקי מוסטאפא אל-קאדימי (קשרים המאפשרים לו להסיג לפחות כ-2000 חיילים אמריקנים נוספים), וכמובן הקשרים המסורתיים עם ירדן, ישראל, מצרים, עומאן, איחוד האמירויות, ובחריין.

נכון לעתה, רק איראן, קאטר, לבנון, סוריה ותימן נמצאות מחוץ לברית האמריקנית-אזורית. והדיבורים על התקרבות תימנית-אמריקנית גם הם נשמעים באוויר.

אמש, לפני שבכלל נודע על חתימת ההסכם הודיע נשיא ארה"ב כי במידה ויבחר שוב, תוך חודש יהיה הסכם עם איראן (שהתמ"ג שלה צנח בשנתיים האחרונות ב-25% !!).

ברגע שזה יקרה, לאחר שיהיה שלום בין הציר הסוני וישראל, בין הציר הסוני והשיעי - כולם ישאלו את הפלשתינאים אם לא הגיע הזמן?.

לסיכום, ייתכן שלנשיא האמריקני לא מגיע פרס נובל לשלום רק, אלא פרס נובל על אסטרטגיה בינלאומית.

מאז מזכיר המדינה לשעבר והיועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר לא היה אדם עם מוח כה מבריק בבית הלבן, בטח שלא כנשיא, אדם שהצליח לייצר כאלה תזוזות דיפלומטיות משמעותיות מתוך הכאוס המוחלט שהוריש לו קודמו בתפקיד ברק חוסיין אובמה.