דעה: ההתאחדות לכדורגל בישראל צריכה להתבייש בעצמה, נבחרת ישראל מאבדת כיוון
מילדות הייתי אוהד שרוף של נבחרת ישראל, אבל רגעים לפני המשחק מול סקוטלנד קרה דבר נורא - נבחרת ישראל הפכה לתומכת בארגון שקורא להרס חיי היהודים בארצם, ולביטול המדינה והדגל שהנבחרת מייצגת
09.06.2020 06:53
יאיר קליינבאום
לעולם לא אשכח את המשחק הראשון בו נכחתי של נבחרת ישראל בכדורגל.
הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים
Phone
אין דבר שריגש אותי, ועורר בי צפייה כילד (וגם כמבוגר) כמו משחקי נבחרת ישראל, כילד בבית הספר הייתי לוקח כל בוקר עיתון לראות ולקרוא חדשות על הלגיונרים שלנו ועל הנבחרת, ומאז גם כמבוגר ונער (למרות שההתלהבות מהנבחרת בעשור האחרון נרגעה) המשכתי להגיע לעשרות משחקים של הנבחרת.
כילד היינו מגיעים עם צעיפים, כמבוגרים כבר באנו עם ספרים (למחצית או למקרה של פיגור קשה), וגם הכחול לבן על הפנים הוחלף כבר בחליפה או חולצה מכופתרת - אבל נימי הנפש תמיד רוטטים וחשופים כשהנבחרת עולה לשחק, והעולם נעצר לשעתיים.
ה-5:0 נגד אוסטריה, ההפסד הכואב 2:1 לספרד עם השער המרהיב של אלון חזן, התבוסה לדנמרק במוקדמות הפלייאוף, וגם בשנים מאוחרות יותר המפגשים מול אירלנד, שוויץ, וצרפת בבית תמיד היו עת להתרגשות.
וככה, תמיד, לא משנה הצלחות או כישלונות, או מה העמדות הפוליטיות או מוצא השחקנים והאוהדים - הנבחרת נותרה אחד הקונצנזוסים היחידים והבלתי מפלגתיים שנותרו לנו במדינה הזו.
נכון, הייתה לי הזכות להתבגר על רקע ה'עשור היפה' של נבחרת ישראל באופ"א, 1997-2007, שבו למרות שלא העפלנו בו לשום טורניר חשוב, הנבחרת שלנו תמיד הפגינה כדורגל חיובי, אטרקטיבי ומלא אופי.
נבחרות גדולות שהגיעו לכאן ידעו שרמת גן זה הר געש, והעם למד לאהוב, להתרגש, ולהאמין בנבחרת ישראל, גם אם אחד התחביבים שלנו היה להתלונן על זה שאנחנו תמיד קרובים-קרובים - אבל אף פעם לא מספיק.
ואכן, מהעשור הגדול הזה יש מראות רבים שחרוטים בזכרוני מתוך האצטדיון הלאומי שלעולם לא אוכל לשכוח, גם כשאהיה בן 90.
אחד מהם הוא הרגע בו אני ואחי הבכור הגענו באוקטובר 1998, עם הנבחרת של ברקוביץ' ורביבו לאצטדיון למשחק מול ספרד של ראול ופרננדו היירו.
מולי נגלתה תמונה יוצאת מגדר הרגיל של עשרות אלפי אנשים בתכלת-לבן באצטדיון רועד, ה-5:0 מול אוסטריה היה רגע שעד היום לכתוב עליו מעביר לי צמרמורות בכל הגוף. וגם פטר שמייכל (אליל ילדותי) שעלה לדשא להתחמם לפני יתר נבחרת דנמרק וכל הקהל שרק לו בוז. כן כן, וגם אני כמובן שרקתי, אבל בתוך הלב גם חשתי הערצה עמוקה ותחושה של "קרע נפשי" למראה האל-בשר ודם שהגיע לפינה הזניחה שלנו במזרח התיכון.
לא משנה אם הדינוזאור מבטון שבלב רמת גן היה מלא עד אפס מקום, או חצי ריק, במשחקי הנבחרת התחושה תמיד הייתה יוצאת מגדר הרגיל - תחושת אחדות גורל ורצון, מלחמה ספורטיבית ופטריוטית.
שנות קשטן, פרננדז, גוטמן, ואלישע לוי לא עשו עימנו חסד, הנבחרת הישראלית איבדה אופי, דם, עוצמה, אומץ, וגם קילריות.
האמת היא שרק הקמפיין של מוקדמות מונדיאל 2014 סיפק ניצוצות של כדורגל מרהיב.
ודווקא בשנתיים האחרנות, תחת שני מאמנים אוסטריים (צעד לא מובן מאליו) נראה שהנבחרת הישראלית מתחילה להראות שוב כדורגל טוב.
וזאת, דווקא שרבים משחקני הסגל הבכירים באים מהמגזר הערבי-ישראלי.
כידוע, מאז שנות השמונים היו לנבחרת ישראל כוכבים מהמגזר הערבי, ג'ימי טורק, זהיא ארמלי, וואליד באדיר, נג'און גרייב, עבאס סואן ועוד, קשה לזכור נבחרת שלא היה בה לפחות שחקן ערבי ישראלי אחד בולט. בשנים האחרונות בירם כיאל, ביברס נאתכו, טאלב טוואטחה (שלום יורם ארבל) ומונאס דאבור הפכו לטובי הלגיונרים שלנו גם אם הם לא תמיד פוגעים במדים הלאומיים (במיוחד נאתכו).
בשונה מברקוביץ' (הענק) לרגע לא חשבתי שהשחקנים הללו לא צריכים להיות בהרכב הנבחרת אם ההמנון לא מושר בפיהם, כי מבחינתי הכחול-לבן היה מעל הכל.
אני חושב שגם הרבה מאוהדי בית"ר השרופים ביותר מסכימים עם זה.
אבל עתה מה גילינו? שההתאחדות שלנו היא לא רק קרקס עסקנים, מקורבים ומקושרים למיניהם כפי שמרבה לחשוף העיתונאי המצוין עמיר פלג בטוריו הביקורתיים "פלג בחמישי".
אלא שההתאחדות הפכה גם לסניף המעודד את הנרטיב של התנועה האנטישמית והאנטי-ישראלית הקיצונית BLM.
ולמה אני אומר זאת ? כי שחקני הנבחרת כרעו ברך ערב המשחק שלשום נגד סקוטלנד, ולאחר מכן ההתאחדות חיזקה את המהלך המביש בצורה מופרעת לחלוטין.
ההתאחדות פרסמה את התמונה הזו עם הכיתוב "!BLACK LIVES MATTER"
מדובר במהלך לא פחות קיצוני וחמור מתמיכה באש"ף, או בכל ארגון אחר שתחת ההסוואה המתוחכמת של "צדק חברתי" קורא לשחרר את פלשתין מהיהודים.
ומה עושה ההתאחדות לכדורגל בישראל? כיצד מגיב הגוף המנהל האחראי על החלטת שחקני הנבחרת לכרוע ברך למען ארגון הקורא לשחרר את "פלשתין מהיהודים?" אני חושב שכבר ברור לכם - היא מעודדת את המגמה מתוך בורות.
חשוב לזכור, נבחרת ישראל מייצגת את מדינת ישראל. והאקט המביש שנעשה היה גם אקט המסלף את היחס האמיתי של ישראל לאזרחיה השחורים.
מדינת ישראל, שאזרחיה השחורים הם למעשה השחורים היחידים בתולדות המערב שהגיעו למדינתם לא בגלל קולוניאליזם אכזרי, עבדות או אשמה, אלא כאזרחים שווי זכויות (ויש לומר הרבה יותר משווי זכויות שכן הם זכו ליחס שהעולים ב-50 שנותיה הראשונות של המדינה מיתר ארצות אירופה, אסיה, ואפריקה רק יכלו לחלום עליהם), אזרחים שהמדינה (קרי משלם המיסים) זרק עליהם עשרות מיליארדי שקלים, לקבוצה של כמה מאות אלפים - קרי הרבה הרבה יותר מכל עדה אחרת בהשוואה!.
מדינה שהעניקה שיכון, בריאות, רווחה, וחינוך (ושעדיין רבים שרוצים "עוד" ממשיכים להשחיר את דמות המדינה ולהלין כאילו יש אפליה בישראל, אם כבר אפליה מתקנת..) נכנעת לטרנד המחשבתי האחרון, שלא רק מצייר כאן תמונה שלא קיימת ביחס לשחורי עור בישראל, אלא שמערערת על היחס ליהודי אתיופיה בשם ארגון קיצוני החותר תחת זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינת העם היהודי, קל וחומר שתהיה לישראל נבחרת כדורגל משל עצמה. עם יהודים וערבים, שחורים ולבנים - פשוט ביזיון.
ההתאחדות לכדורגל הישראלית צריכה להתבייש בעצמה, אבל לעסקנים בהתאחדות, אין בושה הם פועלים לפי הטרנד הנוברישי, הפרובנציאלי, חסר המקצועיות שנושב במסדרונות של הארגון הידוע לשמצה בכשלונותיו ארוכי השנים. אבל אולי הדבר היחיד שיהווה קריאת השקמה לעסקנים היא העובדה שכדאי להם שם בהתאחדות להיזהר כי הם בדרך להפסיד הרבה כסף, שיגיע גם על חשבון המשכורות שלהם.
הם שוכחים מי מממן את התקציב שלהם, ושוכחים שהקהל הישראלי שברובו פטריוטי-לאומי הוא לא מטומטם, הוא יגיב למחאה הזו כמו שהקהל האמריקני מגיב למחאה הזו באמריקה, והם הולכים להפסיד המון כסף.
וכולנו יודעים שאין דבר שמעניין פחות מכסף... (סתם).
מי היה מאמין שאתגעגע לגברי לוי. לפחות היה לו עמוד שדרה ציוני.
