דעה: מדינת ישראל במשבר בגלל אדם אחד וחסר לב (ולא, הוא לא נתניהו)

בוא נודה, אף אחד מכם לא באמת מבין מה זה מדינת ישראל. 

ונראה כי אם הייתם מבינים למה הפכה מדינת ישראל מאז 1948, וכמה היא רחוקה מהעם היהודי ומחזון מייסדיה, ומהעם הבאמת מוזר נפלא וייחודי הזה - אולי גם לא הייתם רוצים בה.

אני יודע שכרגע אני בקושי מתעניין בה, אבל אני בכל זאת כותב את ההיסטוריה שלה בזמני הפנוי, אז אספר בקצרה.

נכון לעתה, מדינת ישראל מצויה בשיאם של מספר תהליכים מוזרים וסותרים. 

נסו לשים רגע בצד את תעמולת הקורונה.

בימים כתיקונם ישראל נהנית מעוצמה כלכלית-ביטחונית בלתי מבוטלת אך מאידך כל יתר המערכות בה נמצאות בקריסה ערכית ואיכותית מתקדמת.

מה השורש של ההצלחה הביטחונית הכלכלית מול הדעיכה הערכית איכותית המתמשכת?

נתחיל את הסיפור קצת מהתחלה.

לארץ-ישראל באו אנשים עבור הגשמת ערכים מסוימים - אתם מכירים את הסיפור כבר כן (אתם מכירים אותו מהחינוך הממלכתי הגרוע, מתכניות בישול, ומתכניות דוקו, אבל בסדר)

ילדי האנשים האלה, (ולעתים הם עצמם בתהליך הקמת המדינה) כמו גם הנכדים שנולדו לתוך המערכת והמנגנון הבירוקרטי, נותרו אולי אנשים ערכיים, אבל ה"ביחד", ההגשמה, הערכים, האתוס, שסייעו להקים את מדינת ישראל החלו להתמוסס כבר בשנות ה-60 של המאה הקודמת.

אחרי 1967, עם הניצחון הגדול, רבים וטובים מאלה שבנו ונבנו בארץ ישראל הפכו למתעשרים חדשים, נובורישים. ונובורישים כמו נובורישים הם תמיד סימן גרוע. במובן רב הם תחילת הסוף של כל דבר ראוי.

אבל בתוך כך, גם המתעשרים החדשים היו לא אחת אנשים בעלי טעם והשכלה, מלבד מבחוגים הניהליסטים של אורי אבנרי ורחוב דיזינגוף, שלצערנו זיהמו את התרבות העברית.

בתוך כך, בשוליים, הרחק מלב הבמה הציבורית, עמדה ישראל השנייה.

ישראל השנייה בשונה מישראל הראשונה לא הצמיחה מעולם גוף ציבורי בעל תודעה פוליטית מודרנית ומגובשת. אבל מכיוון שכולנו יהודים, גם בה החלה להתרחש תופעת ההתעשרות המהירה והאמריקניזציה.

עליית ישראל השנייה ב-77, וירידת הערכים המגשימים בקרב ישראל הראשונה, סימנו כי היסודות הרעיוניים והתרבותיים שיצרו ועיצבו את המפעל הציוני , והעניקו לו את צורתו הראשונית היו כבר ערב עליית בגין - מושחתים מן היסוד.

עכשיו היה כביכול הזמן לעשות משהו חדש - הרשו לי להודיע, המשהו החדש הזה הוא מה שאתם רואים עכשיו מול העיניים.

בתוך כך, היהדות שאבדה כבר ב-48, והסוציאליזם שאבד ב-67, הצטרפו עם עליית בגין גם למודעות הפוליטית ציבורית שאבדה סופית - שכן כשבגין הגיע הוא סימל כי כל מה שנותר בפוליטיקה הוא שאלות של כבוד, כסף, סמלים, ביטחון, ופוליטיקה.

ומישהו רבותיי, צריך לנהל את כל הדבר הדוחה הזה - השם שלו הוא אהרן ברק (שהיה היועמ"ש של בגין).

והוא הולך להפוך לאלוהים (בגין) של האשכנזים, כמו שביבי הפך לאלוהי המזרחים.

עכשיו, חדירת ישראל השנייה למרחב הציבורי - ואני בטוח שמדובר היה בתופעה שלילית, שכן מלבד שנאת מפא"י לא היה בה ערכים יהודים מוצקים - הייתה תופעה מסוכנת, שכן מלבד נפנוף שטחי ב'מסורת' ו'לאומיות' לא היה לה מטען ערכי פוזיטיבי ראוי (כמו שהיה למתנחלי גוש אמונים).

מנגד נראה שכמו שהמזרחים נהגו לנפנף בססמאות נבובות, עכשיו הגיע תור האשכנזים לעשות אותו דבר עם "דמוקרטיה", ו"שלטון החוק", כשבפועל כל מה שמאחד אותם זה שנאת ביבי, כפי שפעם כל מה שאיחד את ישראל השנייה זו שנאת מפא"י.

אבל אם נניח את הביקורת כלפי שני הצדדים בצד, נראה כי מה שקרה לאשכנזים בשנות ה-60 (ריקון ערכים, התעשרות מהירה) קרה למזרחים בשנות ה-70 וה-80, הכסף פינה את מקום הערכים. והמנגנון את החזון. אלה איבדו את הסוציאליזם וההגשמה, אלה איבדו את אלוהים ואת הדת.

לאלה יש עכשיו את בית המשפט כמקדש - לאלה יש את ביבי כמקדש - כל אחד מנשק את המזוזות שלו.

הדבר היחיד שמאחד את אלה ואת אלה, הוא הביטחון והכלכלה. הכסף והנשק - עצוב שזו בערך השפה הסמלית היחידה המקרבת בין הקצוות בחברה הישראלית ההופכת מיום ליום לחברה רב-דתית, רב-תרבותית, ולא יהודית. 

עכשיו, זה לא אומר שאין אנשים שלמרות כל זה מקדישים את חייהם בעבור שירות מדינת ישראל (יש רבים כאלה), ואין זה אומר שאין אנשים שלחמו במלחמות ישראל עבור העם היהודי (ויש רבים עוד יותר כאלה) אבל בפועל, 'חברת המופת' נגמרה בכסף ונשק.

אך הינה הדבר האירוני, נדמה שאנו, ימין ושמאל, אשכנזים, מזרחים, מעורבבים, עולים וותיקים, אלה שאיבדנו את הערכים המכוננים שלנו (בין אם במודע ובין אם לא) עדיין מבקשים מהפוליטיקאים שלנו להיות קדושים מאיתנו - לסמל איזשהו ערך קדוש יותר.

ובמובן הזה ביבי הוא בדיוק כמונו, ישראלי טיפוסי המשלב את ישראל השנייה (ימין) ואת ישראל הראשונה (אשכנזי) שמבין שהשפה היחידה שאפשר לדבר היא שפת הנשק והכסף.

אבל האנשים מול בלפור, אצלם האידיאל של חברת המופת עוד חי, (אפילו שרובם לא בנו יישוב או משק בחיים שלהם). אבל הוא חי מבלי שיש להם מודעות אליו (תודה למערכת החינוך), כל מה שנותר אצלם זה סיפורי סבתא ואכזבה מסוימת או עיוורון מסוים מעצמם - כי הם למעשה מלבד סיסמאות נבובות כמו דמוקרטיה, ושלטון החוק, וזכויות אדם - הרי שהם רחוקים מכל ערך מגשים ואמיתי.

מנגד בישראל השנייה, הרצון לעשות כסף ולהשגת הסטטוס מוגשם באמצעות ביבי המייצג יוקרה, ממלכתיות, ביטחון, כוח וסמכות - בקיצור את כל הערכים הקדושים לישראל השנייה.

במצב זה מן הסתם ניצלו את הבקיעים באתוס הערכי של המדינה היהודית כל מיני חוגים רדיקליים שמאליים שראו שהעם הולך ונעשה מטומטם מיום ליום במטרה לשכתב מחדש את ההיסטוריה היהודית, את קורות המפעל הציוני, ולפקפק בעצם צדקת הדרך של שיבת ציון.

אבל בשטח, מה שאנו חוזים בו כרגע הוא מאבק בין אלה שהחלו להתעשר אחרי 67 (וחלקם אף לפני) ואלה שהחלו להתעשר אחרי 77, בין אלה שגנבו להם את המדינה ואיבדו את הערכים המייסדים שלהם, ובין אלה שגנבו את המדינה ואיבדו את הערכים המייסדים שלהם. 

נראה כי שזה נוגע ליהודים - המדינה פשוט משחיתה אותם.

כן, חוץ מהחרדים פחות או יותר, וגם הם עושים שומרים על עצמם בכורח החברה הכופה זאת עליהם - לאף אחד כאן אין באמת ערכים. 

עכשיו, בין 2 הציבורים האלה שאין ספק שברמה ההיסטורית המבדיל בינהם (במידה רבה) היה הפער העדתי/ערכי/היסטורי (קרי תומכי ביבי/בגין, ותומכי פרס/רבין) (שוב אין זה אומר שלא היו אשכנזים בימין, ומזרחים בשמאל) הרי שכרגע נראה כי האנשים הפחות עשירים, מוצלחים, חכמים, ומשכילים בתוך כל אחד מהציבורים האלה משתחווים כל אחד לאלוהיו. וזו ממש מלחמת דת. 

אבל במלחמה זו שולט אדם אחד כאלוהים - ולא זה לא ביבי. כי האלוהים של השמאל חזק יותר. וזה אהרן ברק.

עכשיו אני רוצה להודיע למפגינים בבלפור, שכדאי להם לדעת טוב מאד, שיש גבול כמה טיפול פוליטי יכול לעשות למדינה.

שיש גבול כמה הפוליטיקה מסוגלת לרפא איזשהו פצע שנובע משכחה של ערכים.

על אחת כמה וכמה כאשר הפוליטיקה היא זו הפוצעת את העם.

ובכל זאת, אם יש איזשהו גוף שפצע את האומה היהודית, את הדמוקרטיה הישראלית, את המבנה המשילותי ואת רוח החופש והספונטניות במדינת ישראל, בין המתעשרים החדשים, אלה שאיבדו את הערכים, שגנבו להם את המדינה, בין כל הסלט הפתטי הזה - הרי שהגוף המשחית והדוחה והאכזרי ושופך הדמים הרב ביותר הוא בית המשפט העליון בירושלים - ואלוהיו, הכהן, הקדוש, המהולל, הנורא, הגנוז, המקולס, ובקיצור ילד עם פוסט-טראומה מהשואה שרואה בכל אחד מכם נאצי וכך עיצב את מערכת החוק הישראל - הרי זה אהרן ברק. 

ביהמ"ש העליון בראשתו הוא ישות מפלצתית השולטת בכל (תודה לביבי שנתן לזה לקרות, ביבי אחראי לזה גם, מצביעיו בורים מדי לראות זאת).

האמת היא, כי ביהמ"ש הישראלי מזכיר את הדרך בה אנטישמים כותבים ומאשימים יהודים בכל רעות העולם. כי כמו שהיהודים שולטים בעולם כתמנון - ככה באופן מציאותי שולט בג"צ בחברה הישראלית כתמנון.

רק שבמקרה הזה הישות המפלצתית, התמנונית, וחסרת המעצורים ותאוות הכוח ונטולת הלב או המצפון היהודי - היא אכן מי שהפכה את המשחק הפוליטי לבדיחה שנגדם מפגינים המסכנים בבלפור.  

***

מדינת ישראל היא כל כולה סיפור של השכחה, שכחה, והכחשה.

כבר בשנות החמישים בן גוריון התנער מהיסודות הסוציאליסטים המכוננים ופנה אל עבר הממלכתיות, ובאותה הזדמנות רוקן את היסודות היהודיים ההיסטוריים לעבר ישראליות של כור היתוך. לא הייתה לו ברירה , ייתכן וזה היה הימור מצוין, לו היו נותנים למשחק להתגלגל ולא מנסים לכפות עליו פתרונות מלאכותיים באמצעות החל משנות ה-80.

אבל בעוד בן גוריון עשה את הדברים במטרה לייצר עם מתוך מנעד רחב של גלויות ואתוסים, עתה נראה כי מערכת החינוך, ומערכת המשפט משבטות בכוונה מעין ישראלי בינוני, לא יהודי, לא חכם ולא חושב - ישראלי שמצביע ביבי - או ישראלי שנלחם בביבי. 

אני נזכר בדברי חיים גורי כיצד לפני מספר שנים באחד מתיכוני תל-אביב (תיכון שתלמידיו עדיין היו יהודיים ולא מארצות אפריקה), הקריא את אחד משיריה של רחל המשוררת המזכיר בדרך אגב את סיפורו של משה רבנו בהר סיני. וכיצד היא כמשה מתים לבד על הר נבו. 

אף אחד מהנערים לא הבין במה מדובר - באותו רגע, גורי הביט בשעונו ואמר "היום בשעה 11:15 מתה השפה העברית בישראל". 

יש שאמרו שגורי הגזים, אבל אני אגלה סוד, ביום שבית המשפט לקח את החוק, את הנורמה, את הצדק, ואת האמת - והפקיע אותו מידי האזרחים. 

המריבה בין אלה שגנבו להם את המדינה ואלה שגנבו את המדינה, הפכה לבדיחה, כי ממילא כל שאלת הערכים נפתרה - והמאבק שלהם הפך למאבק על כסף וכוח - מאבק של חיות, לא של יהודים. מאבק שהוא ביטוי של השפל ביותר (כסף וכוח) הנעשה בעבור הכוונות הכביכול נאצלות ביותר (מדינת ישראל).

בפועל את אף אחד לא מעניין כאן מדינת ישראל מספיק לשאול מה היא, ומה היא מהותה, ולנסות להשיבה בצורה אמיתית. 

אולי לא לחינם דימה חנוך לוין במחוזתיו את המעשה הפוליטי למעשה הפרשת הגוף. 

לפחות בדור של לוין השמאלנים ידעו לכתוב יפה.