המיץ שבאופן מוכח בריא יותר מהפרי ממנו הוא מופק

בשנות ה-80 של המאה הקודמת וביתר שאת בשנות ה-90 של המאה האחרונה החל לפרוח טרנד הבריאות ובתוכו צריכת המזון הבריא נכנסה יותר ויותר לתוך מרכז  אוכלסיות במדינות המערב, לצד ואף לפעמים בהשקה  צמיחה מסיבית של מכוני כושר ופעילות עממית  ספורטיבית מבורכת אחרת.
בכל אבן פינה, צצו דוכני מיצי פירות או/ו פרוזן יוגורטס למיניהם שחלקם עד היום תופסים נתח משמעותי של עסקי מזון זעירים בערים רבות בעולם.



 
ירושה חיונית מאותם שני עשורים שלא קהתה, היא הורדה דרמטית של היקפי מכירות מזון עם חומר משמר בכל ומרכיב זה במיצים מלאכותיים בפרט.
מבחינה זו המעבר למיץ טבעי ע"ח הסיננטי בהחלט מוערך עד היום.
אך ככל שגם המחקר הבריאותי התקדם החלו לצוץ תוצאות וגם מסקנות קצת יותר מתקדמות וחד משמעיות, לגבי השאלה האם באמת אותם צמיצי פירות טבעיים 
של תפוחים, תפוזים, בננות, אפרסקים, מלונים ואבטיחים כה בריאים.


המסקנות המתקדמות היו שאמנם אין ספק שמיץ טבעי בריא יותר ממיצי מלאכותיים שלא לדבר על משקאות נוסח קוקה/פפסי קולה למיניהם, אבל 
מאידך נמצאה תופעה חד-גונית וברורה כמעט כל מיצי הפירות הטבעיים איבדו את רוב הויטמנים שמצווים בפרי בצורותו המקורית, לעומת המיץ המופק ממנו.
למשל, מיץ תפוחים תרומתו הבריאותית מבחינה ויטמנית נמוכה באופן גורף לעומת אכילת תפוח עץ בצורתו המקומית, כנ"ל אפרסים וכו'.
לא פחות חשוב,  הסוכר המצוי בפירות הוא חד–סוכר הנקרא "פרוקטוז". הפרוקטוז מעט יותר מתוק מהסוכר הלבן שאנו מכירים (שמורכב מגלוקוז ופרוקטוז), וההתנהגות המטבולית שלו בגוף שונה. הפרוקטוז אמנם איננו מעודד עלייה של הורמון האינסולין בגוף כמו הסוכר הלבן, אבל בכמויות גבוהות ועודפות עלול לגרום לעלייה ברמת הטריגליצרידים (שומנים בדם). בנוסף, במיצים ובשייקים יש הרבה סוכר, בגלל ריכוז גדול של פירות ולעתים בשל תוספת סוכר או ממתיקים אחרים כמו דבש או סילאן.


יעיל פי 3  מיין אדום
אך לכל כלל יש יוצא מהכלל, יש מיץ פירות מסוים, שבאופן מוכח ויציב מחקרית נמצא שצריכה שלו כנוזל ומיץ בריאה משמעותית מאשר כפרי.
להבדיל מפירות אחרים, שם סחיטת הפרי לידי נוזל לרוב גורמת לאובדן רוב מוחץ של הויטמנים, ברימון האפקט הפוך, ועצם הסחיטה שלו משחררת את עיקר סגולתו - נוגדי חמצון שמצויים בעקבות פעולת הסחיטה לנוזל ב-70% יותר מאשר צריכת הפרי במצבו המוצק.
מדובר במיץ רימונים שעיקר סגולתו היא בהיותו אנטי-חומצי באופן משמעותי ביותר.
כל כך משמעותי שבמחקר השוואתי מקיף בין מיץ רימונים, מול תה ירוק וכן מול כוס יין אדום, נמצא שנוזל הרימונים היה אפקטיבי פי 3 משניהם כאנטי-חומצי.





על קצה המזלג הבעיה הדורשת תשומת לב
בכדי להסביר על קצה המזל על האופן שהמנגנון פועל, יש לדעת שכל התאים בגוף מייצרים צורנים כימיים, הקרויים "רדיקלים חופשיים", כחלק מהפעילות הרגילה שלהם. הרדיקלים החופשיים מגיעים גם ממקורות חיצוניים כמו שאיפת מזהמים כגון עשן רכבים, עישון, חומרי הדברה, ועוד.
הרדיקלים החופשיים, מתרבים למעשה עם כל חומר ביולוגי כגון חלבונים ואנזימים, עם שומנים המרכיבים את קרום התא, וגם עם ה-DNA. התגובות הללו גורמות להרס ולנזק, ויכולות לגרום לקיום מוטציות, הרס רקמות הגוף. כמו כן,  מצב של עודף רדיקלים חופשיים נמצא כתורם (יחד עם גורמים נוספים) להתפתחות מחלות כמו   סרטן, כשל לבבי, קטרקט, אלצהיימר עודף לחץ דם ועוד.

הפתרון האנטי-חימצוני

הגוף מייצר בעצמו אנטי-אוקסדינטים שאת חלקם הגוף מייצר באופן עצמוני, וחלק הוא מפיק דרך המזון; מרכיבים בתזונה שידועים כנוגדי חמצון כוללים את הוויטמינים A, C, E, המינרלים סלניום, נחושת ואבץ, ותרכובות של פוליפנולים ופלבנואידים -  מרכיבים נוגדי חמצון אלו נמצאים בעיקר במזון מהצומח, בדגש על ירקות ופירות.

מיץ הרימון 

במחקרים שונים נמצא שהרימון תורם לירידת לחץ דם, לפעילות הלב (עוד צריך להמשיך במחקר לעומק) ולהקטנה משמעותית של סיכוי הופעת מחלת הטרשת הנפוצה.   ברימון יש מגוון גדול של פוליפנולים. קבוצה אחת של פוליפנולים ברימון כוללת את משפחת האלגיטנינים - מרכיז  אחראי למעל ל-60 אחוזים מהפעילות נוגדת החמצון במיץ רימונים. במערכת העיכול, האלגטנינים מתפרקים לחומצה אלגית. חלקה נספגת לזרם הדם, וחלקה עוברת פירוק על ידי חיידקים במעי הגס לחומר שנקרא יורוליטינס. לכל אלו השפעות חיוביות על הגוף ומקטינים משמעותית את פעילות הרידקלים החופשיים.

מחקרים טריים  מראים שהרימון גם מצעיר את העור 
ואמנם אחת החברות פורצות הדרך בתחום הטיפוח- עברה לייצר סדרות מבוססות רימונים: סרום אנטי-אייג'ינג רימונים, קרם לחות רימונים וקרם הזנה עשיר רימונים. הלקוחות מחלקות  בינתיים שבחים למוצרים.