ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות או ארץ המשחקים של פינוקיו?

בשבוע שעבר שוחחנו עם האינטלקטואלית והחוקרת, מייסדת פורום קפה שפירא, גלי בת חורין על תכניתה של התנועה הפרוגרסיבית בארה"ב ובישראל להביא את אוכלוסיית המדינות להתפרקות של המבנים התרבותיים והפוליטיים המתוקנים שבהן.  זהו החלק השני של הראיון עם גלי אותו היא מתחילה בהבחנה ברורה.

 "האמת היא שההבדל בין כל גווני השמאל והימין הוא הבדל אחד ומהותי: כל סוג הימין דוגלים בתפיסה, שהפרט, האדם - אחראי לעצמו ולמעשיו.  האינדיווידוליסט שבונה את עצמו במו ידיו, שאחראי להצלחותיו ולכשלונותיו, הנושא על עצמו אחריות מוסרית לטוב ולרע, והוא המעצב את נסיבות חייו.  

"השמאל לדורותיו תופס את האדם כתוצר לוואי של נסיבות חברתיות, ובשעה שהחברה "קלוקלת", קרי, "גזענית", "תחרותית" "לא שוייונית" -   אין דבר שהוא יכול לעשות כדי לחלץ עצמו מהדטרמיניזם של נסיבות חייו, מהמשפחה לה נולד, ממצבה הכלכלי, צבע עורו או אפילו המיגדר (אישה תהיה לנצח מקופחת).

זוהי מטרתם של אותם "לוחמי הצדק החברתי" (באוניברסיטאות) שרואים כמטרה לעצב את החברה, לתקנה מהיסוד, מתוך הנחה מובלעת שבני האדם חסרי אונים לחלוטין וכל עוד החברה לא "מתוקנת" – אין סיכוי לאיש – להיוושע".

 

פינוקיו (צילום: אולפני דיסני)

 

תוכלי להרחיב על ההצדקות שכל צד מביא לטענותיו?

"בדיאלקטיקה שבין פרט וחברה הימין דוגל בכך שהפרט - קודם לחברה, שאופיה של חברה הוא מתוך סך כל הפרטים שבה, בעוד השמאל טוען שהחברה היא חזות הכל. למעשה, שהיחידה האנושית הקטנה ביותר היא "חברה".  בני אדם הם רק איברים ב"על-אורניזם" הזה. ואגב, הטענה  שחברה טובה יוצרת בני אדם טובים היא  טענה פילוסופית לגיטימית . וודאי שבמידה מסוימת הפרט הוא תוצר של החברה, ממש כשם שהחברה היא תוצר של כל אוסף הפרטים שבה. מה שאינו לגיטימי זה לטעון – שהפרט אינו אחראי לעצמו. זו תפיסה אנטי הומניסטית רדיקלית.  עצם הרעיון הוא בבחינת שלילת האנושיות שבנו.

ואיך קדימות החברה לפרט מתחברת לעיקרון השוויון? כי כאן יכול לבוא אדם ולומר אוקיי החברה קודמת לפרט, אז בואו שהחברה תבוסס על מריטוקרטיה פיננסית?

"השאיפה האוטופית של המרקסיזם היתה מאז ומעולם חברה כלל אנושית הנשלטת ע"י מנגנון מיטיב  המחלק משאבים בצורה שוויונית לכולם. (ולאוטופיה הזו יש נטיה תמידית להפוך  לדיסטופיה כי המנגנון תמיד יושחת, שכן כאשר מעניקים לבני אדם  את הזכות לקבוע מי יאכל, ומי לא – זהו כוח בלתי מוגבל שרק תאבי הכוח הגרועים שמבין בני האדם בכל תולדות האנושות יכולים בכלל להגות ברעיון שכזה).

"מעבר לכך, שוויוניות היא פרקדוסלית.

ככל ששואפים ליותר שיוויון, כך מייצרים יותר אי שוויון בחברה חופשית. 

בני אדם נמדדים על פי אינספור היררכיות,  שהישגים כלכלליים הם רק פרמטר אחד בהם, למשל יופי, גובה, גזרה, חכמה, הומור  כשרון לדבר וכו. 

כך כל אחד יכול למצוא לעצמו בן או בת זוג, על פי העדפה בסולם מסוים. אבל ככל שמצמצמים את סוגי ההירכיות -  כך התחרות הופכת להיות יותר נוקשה: אם כולם לבושים באחידות, לכולם אותו מעמד כלכלי, כולם "מצליחים" באותה מידה – כל מה שישאר הן ההיררכיות שאין עליהן שליטה.

ואז כל הנשים תרצנה את אותו גבר גבוה, יפה, וחכם, וכל הנשים ירצו את אותה אישה יפה וסקסית. (אפשר להוסיף "חכמה" למי שזה נשמע שוביניסטי).  

ככה מחסלים את כל האפשרויות לקיומם של יתרונות יחסיים ייחודיים בשמו של ה"שוויון" עליו הם מתיימרים לקדם".

טראמפ, האם יצליח לעמוד למול הסחף הפרוגרסיבי בתקשורת, באקדמיה ובמנגנון הממשלתי (צילום: AP)

 

אז חברה נטולת היררכיות היא בעייתית?

"ברגע שאתה מסלק היררכיות אתה כופה פרמטר אחיד, נוקשה, ואכזרי. מתרחש צמצום בלתי טבעי של הקטגוריות הבסיסיות של הקיום האנושי. וכך הפרט מתקשה למצוא את מקומו. שכן,  אם החברה מראש "מקבלת" את כולם,  אז גוזלים מהפרט את האתגר הבסיסי שלו, להתפתח ע"י מאמץ למצוא את מקומו בחברה, ע"י הפיכתו למועיל לה. 

ועדיין לא ניתן יהיה להמלט מכך, שבני אדם ישפטו על פי ערכם. בני האדם הם מכונות לייצור שיפוטיות. לא בגלל שאנו "שיפוטיים" במובן השלילי אלא משום שאנחנו חושבים. כל חשיבה היא שיפוט. כל רגע בחיים הוא שיפוטי. ההחלטה  - אם לאכול את הפטריה, או שהיא מורעלת – זה אקט שיפוטי. נסה להעלות מחשבה, שאינה שיפוט?

"יותר מכך.  עצם הרעיון שחברה ללא היררכיות היא טובה יותר  - יוצרת היררכיות מעצם היותה "טובה יותר". מחשבה היא שיפוטיות, שיפוט מייצר היררכיות. היררכות מייצרות אי שוויון – וזה הכרחי, אלא אם אתם מסוג האנשים, שמעדיפים שלא לשפוט את הפטריה, ולאכול אותה, כי היא לא אשמה שהיא רעילה..."

ברצון הזה בשוויון מוחלט, ובאחידות ובציות - יש לדעתי ניסיון לחזור למצב הצמחי, הכלכלן והפילוסוף היהודי-אוסטרי לודוויג פון-מיזס מדבר על סוג אנשים שאינם "אנשי פעולה", המבקשים ממש לשוב למצב צמחי של 'אין עשייה'.

"בהחלט, הם מכחידים כך את עצם מושג ההצלחה. מרגע שמדובר על "שוויון תוצאות" – מובן – שלא משנה כמה כשרון או מאמץ תשקיע – מישהו יידאג לכך שזו לא תיחשב לך להצלחה כי הצלחה נוגדת שווין.

באחד מפרקי "משפחת סמפסון"  היה בבית הספר של בארט "יום תעודת הצטיינות לכולם". (לצערי זה כבר לא נחשב אבסורד ) – אם כולם "מצטיינים" – אין שום משמעות למושג "הצלחה".

אבל נחזור לשאלת היחס בין הפרט לחברה. אני מציעה סינתזה. מבחינת הפרוגרסיבים – החברה היא חזות הכל והפרט חסר אונים באופן מוחלט.

מבחינתם של הדוגלים באידיווידוליזם קיצוני, כמו בספריה של איין ראנד למשל - הפרט הוא אי בודד והכל נובע מתוך עצמיותו. לחברה אין כל יכולת לעצב את האינדיווידואל, הוא אדיש לחברה ולא כל שכן , לרעיון להשפיע ולשנות אותה.

 

זיגמונד פרויד, אבי התיאוריה הפסיכואנליטיקאית 

 

כאן את למעשה פונה להגותו של זיגמונד פרויד

''האמת היא כמובן באמצע. פרויד חילק את מבנה הנפש לשלוש ערכאות: "איד", "אני" ו"אני עליון". האיד הוא מעוז היצרים והדחפים. קשה מאד לטעון שמדובר באיד "שלי". משום שהוא שריד שחלקנו עם האמבה הראשונית שזחלה מהביצה הקדמונית. זו תוכנת מחשב שפוקדת על כל אורגניזם" "שרוד", "התרבה", "חתור לעונג".

ה"אני העליון" -  גם הוא לא שלנו. הוא ההפנמה שלנו את החינוך שקיבלנו  - שכל כולו מטרתו היא להתאים אותנו לחברה שבה אנחנו חיים – כדי שהחברה  תחייך אלינו ולא תתנכר לנו, תגלה אותנו, תכלא או תשמיד אותנו.  המצפון הוא נשקו של האני העליון -  שמייסר אותנו בכל פעם שאנחנו חוטאים.  זהו מנגנון הישרדותי עתיק ורב עוצמה.מוטב שנפחד מייסוריו , מאשר נפעל כך, שהחברה תשמיד אותנו.  כי גם אם נדמה שניתן לחטוא מבלי להתפס, מהמצפון לא ניתן לברוח.

משמעות הדבר היא כך ששליש מהאישיות הפרטית שלנו היא תורשה קדמונית, ושליש מעוצב למעשה ע"י החברה . נותר לנו רק  ה"אני", שעסוק כולנו בתיווך בין היצר לבין המצפון.

ניתן לומר, בעקבות פרויד, שכל מה שאנחנו זה רק  סך כל הפתרונות שמצאנו לסיפוק היצרים שלנו מבלי שהחברה תעניש אותנו. כך שאנחנו עצמנו, מעצם היותנו – מכילים את החברה בתוך האישיות הפרטית שלנו . אין אי בודד, אבל כן יש פרט מצפוני, סוכן מוסר, האחראי למעשיו.

החינוך נועד להתאים אותנו למצב החברתי. ופה יש סינתזה בין מי מעצב את מי - אין באמת הפרדה אמיתית בין הפרט והחברה, כי החברה הופכת למצפן שלנו ולמוסר שלנו, והיא צורך קיומי שנובע מידיעה שחוסר מוסרית משמעו להיות לא להיות נאהב, או להיות בשוליים או בבית המאסר.

והעובדה שהאישיות שלנו בנויה מהמוסר הנהוג בחברה שבה נולדנו  או מסורת הלאום שלנו  -  זה בדיוק מה שהופך את מדינות הלאום לכל כך יציבות: כל הפרטים בה חולקים, פחות או יותר את אותה אישיות, אותו מוסר ואותו מצפון שמפקח על אותם ערכים.

זה גם מה שמאפשר הזדהות הדדית. לעומת זאת ככל שקיים יותר "גיוון חברתי" – אנשים יותר זרים אלו לאלו, יותר חשדנים בהכרח זה לזה, בצדק. כמה אירוני, איפוא, שהפרורגרסיביות כופה על כולם "מגוון תרבותי" למען "הרמוניה כלל אנושית".

אף אחד לא עד כדי טפש לחשוב שזו הדרך להשגת הרמוניה. אי אפשר שלא להסיק, שיש פה תכנון רציני לפירוק שיטתי של מבנים חברתיים יציבים, של נאמנות הדדית מתוך הזדהות – לצורך שליטה על בני האדם .

וגם אם נניח שאני טועה, והחברה היא אכן חזות הכל, וזה המצב האנושי הממשי – עדיין הכרחי עבורנו לחשוב על עצמנו כמי שיש לו שליטה על חייו.  כי האלטרנטיבה האחרת היא - להניח שאין לנו כל שליטה או אחריות לחיינו ולאושרנו ולגורלנו ולשגשוגנו (וברור לגמרי שהרבה מכך תלוי בנסיבות, בחברה, אפילו בסתם מזל)  ואז אין כל טעם לפעול. לשם מה לעשות משהו אם אין לו תוצאה?.

ואם נניח שזה באמת המצב האנושי-  קרי, הפרט חסר אונים לחלוטין, והוא אינו אלא אוסף מקרי של נסיבות ללא כל יכולת לשנות את חייו שלו – איך אותם כסילים שמניחים זאת – מאמינים בד בבד  - שיש ביכולתם לשנות את כל החברה כולה?  זה פרדוקס מוחלט.

הטקטיקה היא להאמין שלמעשים יש משמעות,  אחרת אתה אבוד, והאלטנטיבה השנייה היא לחכות שאחרים, חסרי אונים כמוך, יהפכו את החברה למשהו כל כך טוב עד שלחוסר האונים שלך כבר לא תהיה השפעה הרסנית על חייך...

ואיך כל הפילוסופיה המרתקת הזו שבין האני 'האותנטי', ל'אני העליון (החברה) והאישיות שבין השניים קשורים לאמריקה, ולבחירות 2020?

"כי אמריקה מבוססת על אמונה באינדיבידואל, באדם השולט בגורלו, בארץ האפשרויות הכמעט בלתי מוגבלות. והיא תמיד הייתה המקום בו אדם נחוש וחרוץ, בעל כבוד עצמי, שאינו נגרר לקורבנות ולהאשמת האחר, יכל להצליח. אמנם לא כולם הצליחו, אבל זה המקום בו הכי הרבה אנשים שהיו נחושים ורצו לקחת עצמם בידיים ולחתור למטרה השיגו אותה".

ומול זה נעמדת התנועה הפרוגרסיבית החדשה?

"כן, את זה השמאל לסוגיו רוצה לגזול, את האמונה בעצמך, את הכבוד העצמי, את הפעלתנות, היוזמה. ובתמורה מבטיח את האשליה שלאחר ש"עולם ישן עדי יסוד נחריבה" תקום חברה שבה לא משנה מה תהיה או מה תעשה ועד כמה לא תפתח את עצמך  - ה'מדינה' תתן לך את מה שאתה רוצה, וצריך. מי בכלל היה רוצה בזאת?"

למעשה הפרוגרסיביזם מבקשים להפוך את האני העליון לאיד?

"זו אחת ההבחנות היותר גאוניות ששמעתי. כן! במידה רבה, עצם ההבטחה שהם מעניקים 'חופש בלא גבולות וללא כל איסורים' – הם בעצם פונים לאיד. ומאחר שהפכו את זה לתורת מוסר-  יצרו מעין האחדה בין האיד לאני העליון !  אבל תראה מה המחיר של כל הדבר הזה . אדם מתעצב אל מול קשיים חברתיים. המשימה בחיים של כל בן אנוש באשר הוא -  לפני הכל – למצוא את מקומו הראוי בחברה. אם אתה מבטיח לאנשים – שהחברה חייבת למצוא לך מקום – אתה גוזל מבני האדם את אנושיותם.  את כל מטרת קיומם כבני אנוש!  ותגיד לי -  בעוד דור, שלא יהיו יותר אנשים כמוני וכמוך, שטורחים להתפתח כדי להתאים עצמם לחברה ולהצליח בה בכוחות עצמו, בזכות הקסם, היכולת, הכישורים, המוסרית, הנחמדות, ההומור וכו' -  מי יהיו אלו -  ש"יקבלו את האחרים כמו שהם"? הלא זו תהיה חברה של תינוקות, שכל אחד תובע את "זכויותיו" – ומי יעניק להם אותם? תינוקות תובעניים כמוהם?"

 

מה המטרה של בעלי העמדות הללו?

"מרגע שהפקיעו מבני האדם את האחריות לחייהם, את הרצון או היכולת להתפתח, הם באמת יהיו חסרי אונים. זה מצב נוח מאד לשלוט בהם. לשלוט באנושות. ההבטחה הזו, ש"החברה" תדאג לכך צורכיך קורצת לאותם אנשים ילדותיים, תולתיים, שפוחדים להתבגר.  זו "ארץ הצעצועים" מפינוקיו, שכמו שאמרת קודם – מבטיחה ל"איד" חופש מוחלט. ומאחר שהילדים שם מקבלים חופש מלימודים ומעבודה, הם הופכים לחמורים – ואז – קל לשעבד אותם ולהפוך אותם לבהמות משא.

אם הדברים האלה כה ברורים, מדוע לדעתך בכל זאת אנשים קונים את הסחורה הזו?

"בגלל הפיתוי. ג'ורדן פיטרסון ניסח זאת במדויק:  "הבחירה היא בין להניח ששום דבר שאני עושה אין משמעות,לבין הרעיון – שכל מה שאני עושה הוא משמעותי– קל להבין למה אנשים לא רוצים לקחת על עצמם את האחריות הזו.  למה להתבגר, אם אפשר להשאר תינוק תובעני? הבנה המכבידה מאין כמוה. זהו עול שבני אדם לא רוצים שיונח בכל רגע שהם פועלים על כתפיהם. לכן קל לאמץ את הרעיון שאין צורך לקחת אחריות. ולומר לעצמך שבחברה הנוכחית נולדת למציאות מסוימת, ולנסיבות שיכתיבו את עתידך וגורלך".

ויש כאן שטף של פרדוקסים בחברת התינוקות הזו שאת מתארת

"בהחלט, אם אתה מבטיח שלא משנה מה אתה עושה אתה מקבל זכויות, אז מה המשמעות של זכות בעצם? מי מחליט מה המשמעות של זכות בלי לבחון תרומה והתנהלות ונזק בחברה? ושאלה נוספת, מי יהיו אלה בחברה שידאגו כל כך טוב לכולם, אם ממילא לכל אחד זכותו לקבל הכל?, מה יהיה תפקידם? החיים לא קלים. לאף אחד. ומי שהתפתה להאמין, שתתכן חברה שכזו, שבה הכל מושלם, בהשוואה לשלמות הזו -  הוא יחווה כל רגע בחייו כאילו הוא נמצא בגיהנום . אם תאמין לי, ש"מגיע" לך להיות מסוגל לעוף – כל עוד זה לא יקרה -  אתה תחווה את חייך כנכות תמידית... מכאן, אתה תאמין , שיש מי שאשם ב"נכות" הזו: השלטון, החברה, ההורים . ככה מייצרים אנשים עויינים את החברה, המדינה, את חייהם שלהם – אלו הם בהמות המשא  - שהזעם העיוור שלהם הופך אותם לחיילי המהפכה...

ואיפה נשיא ארה"ב נכנס לכל הסיפור הזה ערב הבחירות?

"טראמפ? הוא מייצג את הפרדיגמה של ה"סלף מייד מן".  הוא הבטיח להשיב את אמריקה לגדולתה. ומהי גדולתה, אם לא "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" שבה מגיעים מהגרים שבורים מכל המדינות הגרועות, חותרים אחר אושרם שלהם, ומצליחים למצוא את מקומם בחברה ולשגשג, ובתנאי שיעבדו קשה, יאמינו בעצמם, לא יתבכיינו, לא יתקרבנו, יקבלו על עצמם את ערכיה של האומה הגדולה הזו, ויכבדו את חוקיה? בשונה מאד מזרם המהגרים הנוכחי..."

"טראמפ הצליח להשיב את גאוות הפרט, ואת האמונה ביכולתו לשלוט בגורלו. הקומוניסטים, המכנים עצמם "דמוקרטים"   מעצם התפיסות שלהם גוזלים את כל זה מהפרט . אם חלילה יעלו לשלטון – זה יהיה סופו של הסובייקט – זו תהיה אומה של המון חסר ייחוד או זהות , נטול אנושיות, לא בוגר וחסר כל תועלת." 

"הם כבר רואים כך את ההמון. תראה איך אין להם בעיה לשקר לציבור. הם תופסים עצמם כיחידי סגולה, היחידים בעלי תודעה פעילה, הם רואים את תפקידם כמחנכים של ההמון הפראי, הינקותי, הלא אחראי למעשיו - ולמי אכפת לשקר לתינוקות? אין להם בושה כי הזולת לא באמת קיים! אפילו באינטונציות שלהם היא דיבור אל ילדי גן. והאירוניה היא, שהם מאמינים שהם שייכים לאיכות אנושית נעלה– בגלל שהם אלו שמאמינים בשוויון מוחלט בין בני אדם. – ואם תלחץ עליהם קצת  בעניין הזה – הם יודו בכך בעצמם!  אין פשוט גבול לטמטום!".

 

פינוקיו, לאחר הפיתוי (צילום: אולפני דיסני)

"מה שמפחיד שהם מגדלים דור שהוא סוג חדש של בני אדם -  לראשונה אי פעם בתולדות האנושות, חברה שמחנכת את צאצאיה שלמעשים אין תוצאות!  אלו צעירים אומללים, שבמקום לפתח "אני עליון" שיתאים אותם לחברה, מפתחים בהם תחושת עליונות כאילו הם בעלי "זכויות" מעצם היוולדם. ל"אני העליון" הם עשו למצפון הפרטי מיקור חוץ למושג המופשט לגמרי "החברה" . אתה רואה את זה כל יום אצל שמאלנים.  הערכים שלהם לא מחייבים אותם  הם נועדו כדי לכפות אותם על הזולת...!"  

ובסוף?

"ובסוף כשאתה לא אומר לילד שצריך לאהוב את המולדת, ולקחת אחריות על חייו, שעילו להקים משפחה יום אחד - כשלא אומרים להם את זה, למה שהם יעשו את זה?. זה הדור הראשון בהיסטוריה שחברה לא מחכנכת את צאצאיה לשרוד! .זה מתכון להכחד האנושות תחת שליטה דכאנית טוטליטאית מצד אנשים שאינם רואים ברוב האנושות בני אדם ממשיים. אסור לתת לזה לקרות! אסור להם לנצח!".