ההשוואה אינה מוחלטת. ניו יורק היא נתיב תחבורה חשוב, צפופה מאד, ומקושרת בתחבורה ציבורית. בנוסף, כ-15% מתושביה הן מעל גיל 65, בישראל, מעט יותר מ-10%.
עם זאת ההבדלים האסטרונומיים עדיין דורשים עיון מקרוב.
ישראל לזכותה, פעם באופן מוקדם. כבר ב-26 בינואר היא הורתה על הפסקת נסיעות למטרות שאינן הכרחיות לסין. ארבעה ימים מאוחר מכך, כל הטיסה לסין הופסקו. באמצע פברואר, ישראל גם הרחיבה את האיסור לתאילנד, הונג קונג, מקאו, סינגפור, קוריאה, ויפן. ב-9 במרץ היא הורתה על סגר של כל מי שנכנסה בתחומיה, באותו זמן שראש עיריית ניו יורק אמר כי "אנו רוצים שאנשים ימשיכו בחייהם כרגיל, ופשוט ינקטו בחכמה באמצעי זהירות".
למרות שצעדיה של ישראל היו קיצוניים יותר, הם היו קלים יותר לביצוע, זו מדינה קטנה, עם ממשלה ריכוזית. בעיקרון, נראה כי ההתערבות המוקדמת והחזקה הייתה אפקטיבית. ניו יורק, ראתה את סין ואיטליה "בוערות", אך בחרה לשבת בצד ולא לנקוט שום פעולה משמעותית.
להגיע לחיסון שיסיים את הסיוט הזה ייקח בין 12 ל-18 חודשים, ולהעבירו לאוכלוסייה עלול לקחת זמן רב יותר.
במאבק נגד הנגיף אנו זקוקים לפתרונות יצירתיים, ביניהם הגדלה של כמות הבדיקות ובחינת תפקיד הגלובין החיסוני הטבעי, במקביל מדינות צריכות לשקול להעניק את האפשרות לתת למי שצריך לעבוד לשוב לעבודתו, עם הגבלות שימנעו התקהלות ותוך מוכנות להתפרצות מחודשת. כמו בשפעת, כמו עם השפעת , כך גם כאן, עלינו ללמוד לחיות עם המחלה הזו ונצטרך פתרונות יצירתיים.
בעוד אחד מתדריכיו ציטט המושל קואמו את ווינסטון צ'רצ'יל "עכשיו, זה לא הסוף. זו אף לא ההתחלה של הסוף, אך זה אולי הסוף של ההתחלה", זהו בדיוק המקום בו אנו כעת - סופו של הפרק הראשון בתהליך ארוך, רב שכבתי, ומורכב בהתגבקות על המחלה הנוראית.
חיינו אולי מעולם לא יהיו כשהיו בעבר. אך אם נפנים את הלקחים שלמדנו בזמן המגיפה נהיה במצב טוב בהרבה.
נכתב בידי הפרופסור מנפרד גרין ראש התכנית הבינלאומית לבריאות הציבור באוניברסיטת חיפה
פורסם אמש בדיילי-ניוז תחת הכותרת "What Israel did that New York did not"
