"אני לטינה ורוצים אותי עם מבטא אמריקאי״: גל מקאדר בצעדים ראשונים באל. איי.

כשגל מקאדר (31), "בלנקה" מהסדרה "להיות איתה", פותחת את העיניים בבוקר היא כבר לא רואה את הבתים הספרדיים לצידם גדלה כילדה או את השמיים הישראליים מהדירה ביפו, היא כבר חודשיים בלוס אנג'לס ועובדת לא מעט על לסלול לעצמה דרך בעיר הכוכבים.

"מהבית שלי, אני רואה את השלט של הוליווד מהסלון. אני ובן זוג שלי שמנו את השולחן מול החלון הגדול הזה, להזכיר לעצמי למה אני פה. לפעמים אני קמה ואין לי סדר יום כמו בארץ, ואני צריכה למלא את היום הזה. יש ימים שאני מכירה אנשים כמו מפיקים, שעשו דברים מדהימים ואני ממש יושבת ומדברת איתם".

כשמקאדר, מככבת בפרסומת של השוקולד קמפיין "סלים דליס" ומסיימת להנחות את מסיבת העיתונאים עם חיימה לורנטה מבית הנייר ("דנוור"), היא מחליטה להקשיב לקול הפנימי שאומר לה, שהתחנה הבאה עבורה היא אמריקה.

את גל אני פוגשת לשיחה מלב אל לב, בבית קפה קטן בבברלי הילס. קשה לפספס את האנרגיה מלאת החיות שלה ולא להיכבש מהחיוך הזה, שבא לה בכל כך טבעיות.

הרבה מאוד שחקנים אומרים שחיידק המשחק תמיד בער בהם, אצלך זה הגיע יותר מאוחר נכון?

"זה כן בער בי מאז שאני קטנה. נכון שזה התחיל קצת יותר מאוחר. אני אספר לך איך זה התחיל. אני גדלתי בכפר בדרום ספרד (מגיל חצי שנה), תתארי לך אלמודובר כזה, אנחנו היינו היהודים היחידים שם, כולם היו נוצרים ונסענו לשם בגלל העבודה של אבא שלי, שאגב, נותן לי הרבה השראה בחיים. לכפר קוראים סנלוקר דה ברמדה , משם קולומבוס יצא לאחד מהמסעות שלו לגילוי אמריקה. זה מקום מיוחד, מעין עיירת דייגים ציורית כזו, עם נשים ספרדיות כאלו "מאמות", ובבית הספר שלי כולם היו משפחה, כולם היו מחוברים ולנו לא היה כלום, לא ממש הייתה לי משפחה גדולה שם כמו לכולם. והייתי מסתכלת על ה"מאמות" האלו מדברות ספרדית (מראה לי עם תנועות ידיים ממחישות) והייתי מחקה אותן בבית, הייתי עושה הופעות להורים שלי ולאיזה שכן שהיה נכנס וזה היה בשבילי המשחק. וככה עם הזמן, עברה השמועה שגל מחקה. אז היו נאספים שכנים בסלון של הבית והייתי עושה הצגות, שהיום שאני שחקנית, זה דבר שהיה מביך אותי לעשות, אם זה לא ממש הצגה".

למה? כי זה לא עבר עיבוד ומושלם?

"בדיוק. זה משהו שכילד אתה עושה בלי לחשוב, זה באמת לשחק וזה מה שאני מזכירה לעצמי, לתת לעצמך באמת להיות הדבר הזה. הם נתנו לי הרבה השראה למה שאני היום, לתפקיד שלי ב"להיות איתה".

אוקיי, אבל זה עדיין לא משהו שהחלטת אז, שתהיי שחקנית.

"אה, לא. משם עלינו לארץ לכפר סבא כשהייתי בת 9, לא ידעתי מילה בעברית, כלום. ההורים שלי מאורגוואי והם מדברים ספרדית ביניהם בבית, אז לא למדתי כלום. ואני זוכרת את הרגע שאבא שלי סיפר לי שאנחנו עולים לארץ. הוא טפטף את זה בהדרגה אבל לא הבנתי את זה כילדה. הוא היה לוקח אותי פעמיים בשנה לקייטנה בארץ, כדי לראות איך אני משתלבת. ואז הגיע היום והוא סיפר לי שאנחנו עוזבים לישראל. זה היה משבר בשבילי, מאוד מאוד גדול".

נשמע שהרגשת שאת עוזבת בית.

"כן. למרות שהיינו היהודים היחידים שם, הכי אהבו אותי בעולם. קיבלו אותנו ממש ולא הייתה שם אנטישמיות. אבל כן הרגשתי שונה. זה היה מקום מאוד דתי, יש את כל הפסלים של מריה הבתולה, שפעם בחודש מהללים אותה וצועדים איתה ברחוב, וכילדה זה מאוד משך אותי. לראות צלב, זה נורא יפה, זה מאוד ציורי. זה לא כמו להיכנס לבית כנסת, שם הכל מאוד צנוע. ורציתי מאוד להיות חלק מזה ובזה הרגשתי שונה. ולא רציתי להרגיש שונה, היום אני מבינה שהשוני זה החוזק שלי. אבל אז לא.

לא הבנתי למה אני לא יכולה להביא צלב הבייתה. ובתור ילדה מרדנית בת 4.5, בוחנת גבולות שלא מקבלת לא כלא, לקחתי יום אחד צלב מהגן ותליתי אותו מעל המיטה והלכתי לישון. הורים שלי לא אמרו כלום ובבוקר למחרת פשוט הורדתי אותו. כל הזמן הייתי בודקת אותם, לא בטוחה שהם ידעו להתנהל עם זה".

חגגתם חגים יהודים בבית?

"חגגנו בבית הכל , לפעמים לבד, לפעמים עם חברים נוצריים שהצטרפו. אבל לא חגגנו קריסמס וכאלו."

אז מה היה הקש ששבר את גב הגמל וגרם לכם לחזור לארץ?

"אני חושבת שבעיקר בדידות. רוב המשפחה של אבא שלי בישראל והוא רצה שאני אדע מה זה דודים, מה זה סבא וסבתא."

ואז, בארץ אחרי התאקלמות והתחלה של החיים שלך בישראל, מתי עולה עניין המשחק? את לא מגיעה מבית ארטיסטי, נכון?

"ממש לא, אמא שלי ד"ר למדעי המוח ואבא שלי אגרונום. למרות שאבא שלי, קלאודיו, הוא שחקן בנשמה. ואחותי הקטנה עוסקת בשיווק. אני חושבת שהמשיכה למשחק הגיעה מסבתא שלי, שהיא אישה כזו שיודעת הכל מהכל. היא הייתה מראה לי סרטים שחור לבן, לוקחת אותי להצגות. היא חיה באורגוואי, ככה שלא הייתי רואה אותה כל יום. גם, כן למדתי במגמת תיאטרון בבית הספר, אבל תמיד היה לי קושי להתחייב והייתי מתחילה דברים ולא מסיימת עד הסוף, כמו רכיבה על סוסים שכשזה הגיע לתחרויות פרשתי. הייתי גם בבימת הנוער בכפר סבא פעם בשבוע עם מורים מאוד נחשבים היום, אבל לא הרשתי לעצמי ממש לקחת את זה הלאה".

היה משהו אחר שחשבת עליו?

"חשבתי אולי משהו עם שפות. לגבי משחק, קצת פחדתי מזה. אבל קרה משהו שגרם לי להחליט. אחרי הצבא טסתי לשנה לדרום אמריקה. השמנתי 12 ק"ג. אכלתי את כל דרום אמריקה. אני כל כך אוהבת אוכל. טיילתי עם שתי חברות. הייתה נקודה בה התפצלנו בטיול וקבענו להיפגש שוב בברילוצ'ה. אבל קיבלתי מהן הודעה שהן חוזרות לארץ. התברר לי שהן חוו שוד אלים ואחת מהן נאנסה. רציתי לחזור הבייתה, אבל הן ביקשו שאמשיך לטייל בשמם. אז המשכתי. ולקח לי זמן להבין כמה זה משפיע עליי. ושם החלטתי שאני הולכת להיות שחקנית. נרשמתי למכינה אצל יורם לוינשטיין כדי לבדוק את הכיוון. ואני מחליטה לעשות אודישנים בארץ וגם בבית ספר למשחק בספרד, איפה שלמדה פנלופה קרוז. ומה שהחיים יאמרו לי אני אעשה. הכי רציתי להתקבל לסמינר הקיבוצים. לא התקבלתי לסמינר ולניסן נתיב, אבל כן התקבלתי לספרד."

החיים ממש מושכים אותך לשם.

"כן, אבל זה ממש הפחיד אותי. זה אומר לעבור עכשיו לספרד. החלטתי לטוס להודו כי לא ידעתי מה לעשות. תמיד אני לא יודעת מה לעשות, אני טסה. ביום שקניתי כרטיס טיסה להודו, מתקשרים אליי מסמינר הקיבוצים שהתפנה מקום. לא חושבת שיודעים שלא עברתי בהתחלה, אבל היום לא איכפת לי להגיד את זה. אבל בזמנו מאוד הובכתי מזה. חשבתי שאני פחות מוכשרת מהם. זה נורא משפיל בתור שחקן, שאתה לא מתקבל. וזה כל כך בולשיט, היום אני יודעת. יש כל כך הרבה אנשים מוכשרים שאומרים להם לא והם הרבה יותר גדולים מאלו שאומרים להם כן. אבל זו תחושה לא פשוטה. אני חושבת שזה השיעור שלי בחיים, לקבל לא".

אבל את לא מקבלת "לא" כ"לא".

"נכון, אני מנתבת אותו לכעס. כעס שהוא טוב. כי אתה לוקח אותו ואתה פועל אתו, לדברים חיוביים וזה מה שחשוב."

בואי נדבר גם על ה"כן" שקיבלת. שיחקת את "בלנקה", החברה הספרדייה של אסף, בעונה השנייה של הסדרה שכתב אסי עזר, "להיות איתה". כהכנה לתפקיד, למה צפית בהרבה סרטונים של פנלופה קרוז דווקא?

"אני חולה על פנלופה. והכי אני אוהבת אותה, כשהיא משחקת עם הבמאים וודי אלן ואלמודובר. שם יוצא ממנה המיטב. היא מודל לחיקוי שלי כי כשהיא הגיעה לפה, היא לא ידעה מילה באנגלית, וגם התפקידים שלה זה אנגלית עם מבטא ספרדי ואני חייבת להגיד על זה משהו פה בסצנה של לוס אנג'לס. הם כל הזמן מדברים על diversity (מגוון), אבל רק כאילו רוצים מגוון. למה? כי אני באה, בתור לטינה, כי אני לטינה. אבל הם רוצים אותי לטינה עם מבטא אמריקאי. אז איפה פה המגוון? להיות לטינה דור ראשון באמריקה?

למה שאני לא אהיה עם מבטא, הרי מי שהתחיל עם זה היה טרנטינו, שהכניס לסרטים שלו דמויות עם מבטאים, כי זה החיים, זו האמת. את היום הולכת לבית קפה, ברחוב, את רואה אנשים מכל העולם. אז האמריקאי הם כאילו כן מחפשים שונות, כי הם רושמים באודישן “we’re open to diversity”, אבל הם עושים את הוי. יש אסיאתית, יש מישהי שחורה, אבל אני עדיין צריכה להיטמע ולשלם למאמן כדי לעבוד על המבטא. ומשהו בי לא מקבל את זה, בא לי לבוא ולשנות את זה ויש לי רעיון לאיזושהי סדרה, שבה כל חמשת הדמויות הן נשים עם מבטאים. זה מה שאני רוצה, כי זו האמת. וזה האנשים שיש בלוס אנג'לס."

מה עם גל גדות? לה יש מבטא בוונדר וומן.

"נכון, אבל גל גדות זה אחד למיליון. היא כל כך התאימה לתפקיד הזה שהם התאימו לכולם את המבטאים לפי זה. שזה מדהים. וזה צריך לקרות יותר. כי מישהי כמו פנלופה וסלמה הייק, זה מה שהן עושות, שלא לדבר על סופיה ורגרה מ"משפחה מודרנית", שממש מדברת עם מבטא כבד."

אז למה את עובדת על המבטא ולא מתעקשת על מה שאת מרגישה שנכון לך?

"המנג'רים שלי לוחצים לכיוון, כי ככה יהיו לי יותר אפשרויות ואני מנסה את זה. זה כמו ללמוד גיטרה. זה עוד כישור שלומדת, מה אכפת לי?"

מה המילה שאת הכי אוהבת בספרדית?

"חודר!" זה כמו לעזאזל!"

כששיחקת את "בלנקה", יש שם סטראוטיפים על הדמות הספרדייה המשוגעת עם הדם חם, יש בה משהו שאת רואה בעצמך?

"ברור. אני גם ניסיתי שבלנקה לא תהיה לגמרי סטראוטיפית. בסצנות ביניהם לפני שהיא מתפוצצת, יש שם הרבה מקום שרוצה להיות חלק. וזו הליבה מבחינתי של הדמות הזו וזה מה שהתחבר לי, כי אני יודעת מה זה לא להיות חלק. זה תמיד היה החוסר שלי, שאני לא מרגישה שייכת. אני לא מרגישה ספרדייה באמת, אני לא מרגישה לפעמים שאני ישראלית באמת. מי אני?"

אבל את גם לא עוגנת יותר מידי זמן בכל מקום. הנה עכשיו עברת לאל איי.

"נכון. צוחקים עליי שאני יונק דבש. אני הרבה זמן ניסיתי להילחם בזה כשהתחלתי טיפול. זה היה אחד מהנושאים שהיו עולים, אני מרגישה אין לי שורשים. אם אני אסע לספרד ידעו שאני ישראלית, בישראל אומרים לי שיש לי וייב לטיני. וזו המלחמה שלי להיות כמו כולם והיום אני כבר לא נלחמת בזה, אלא מקבלת את זה שהשורשים שלי זו אני ומה שאני בונה. ואת הבית שלי שהוא הלב שלי, שהוא לא חיצוני בכלל. "

בכל זאת, איפה את מרגישה הכי בית?

"ניסיתי לגור בספרד, במדריד למשך 4 חודשים והבנתי שלא. בדיוק לפני שנה. וגם שם כל חלק יש לו מבטא אחר, אז גם שם הרגשתי שונה ונראה לי שהתמכרתי לזה, לתחושה של התחלות. אם תתני לי שגרה, אני מתה. וזה החיים, חוויות. כשבאתי לגור באל איי לשלושה חודשים, לעונת הפיילוטים, בתחילת השנה, משהו בפנים אמר לי, כרגע פה. אז אני מקשיבה. ולכן חזרתי לפה עכשיו. כולם מהגרים פה וכולם יודעים מה זה להתחיל ויש בזה משהו נחמד. וכולם עוזרים אחד לשני."

"להיות איתה", הייתה הצלחה גדולה, איך זה גרם לך להרגיש, שהדבר הראשון שאת עושה בטלוויזיה, נמכר לענקית התוכן אמזון?

"זה היה מדהים. לדעת שזה יהיה ב220 מדינות. "

זה פתח לך דלת?

"כן, לא היה אחד שאמרו לו בלנקה מלהיות איתה ולא ידע מי זו. למרות שהרבה אנשים לא זיהו אותי ברחוב, רק היו אומרים שאני מוכרת, כי הם לא הבינו שאני ישראלית. חשבו שאני ספרדייה. והאמת, שאחרי התקופה של "להיות איתה", הייתה לי תקופה קשה. דווקא כשהייתי צריכה להיות הכי בטופ, הייתי בסוג של דאון רציני. לא נהניתי כמו שצריך ולא הצלחתי לטפוח לעצמי על השכם כמו שצריך. זה הרגיש שאני כבר חייבת לחשוב על הדבר הבא, במקום לומר רגע, זה מה שרציתי. יש לי יומן שאני מראיינת את עצמי ואחד מהם היה ראיון בו שאלו אותי על סרט שאני משחקת בו בספרדית וזה קרה!. אבל זה גם הכניס אותי ללחץ ונראה לי שזה גם מה ששידרתי ליקום. זה שיתק אותי. "

זו באמת שאלה שרציתי לשאול, למה אחרי השתתפות במשהו מצליח כזה בארץ, הצעד הבא שלך היה לעבור לאל איי?

"תראי, אני עדיין רוצה לשחק בארץ, אני מתה על ישראל , אבל ההזדמנויות בארץ מצומצמות, יש לי ביקורת ואין לי בעיה להגיד אותה, שאני חושבת שהמלהקות מצומצמות בבחירות שלהן ופה נגיד נכנסתי לחדרים בABC, ביוניברסל, הגעתי לאודישנים בסדרות מאוד גדולות כמו תפקיד ראשי ב"נרקוס" ובארץ הרגשתי שאני ממש צריכה להילחם כדי להיכנס לכל חדר, אולי כי תייגו אותי או כי לא ראו את הסדרה. הרגשתי שאני נגד עצמי. אגב, השתתפתי באודישנים של "להיות איתה" פה, לתפקיד של ונסה אבל, כי הם רצו מישהי לטינית. וזה היה האודישן הכי טוב שהיה לי בחיים, אבל הם לקחו לטינית שהיא דור ראשון פה."

אז זה לא פתח לך דלתות כמו שציפית?

"לא. אבל זה כן עזר לי הרבה. בזכות זה יש לי רזומה, קיבלתי ויזה, הכרתי הרבה אנשים מדהימים. אבל לא יכולתי כבר עם השאלות האלו והציפייה של אנשים של "נו, אחרי "להיות איתה" מה קורה?" ובישראל, בכלל יש לחץ כי הכל קטן וזה השפיע עליי. אבל יחד עם זאת אני מתגעגעת בטירוף".

מה את הכי אוהבת באל איי?

"את זה שכל יום זו הזדמנות למשהו מטורף חדש שיקרה. אתה לא יודע מאיפה זה יבוא לך. וזה מרגש."

אגב הוליווד, הזדמנויות וחלומות, עם מי היית רוצה לעבוד ? מה הפנטזיה?

"אני מפלרטטת עם הפנטזיה לעבוד עם אלמודובר, אבל לא ממש עשיתי משהו בנידון. וכמובן לעבוד עם טרנטינו ווודי אלן".

וודי אלן? מעניין. איך את כשחקנית אישה מרגישה לגבי כל נושא ההאשמות נגדו? כי נראה שלא מעט שחקניות מעלימות עין בנושא ועדיין היו רוצות לעבוד אתו.
"האמת, שכחתי. אני מודה. זה לא עבר לי בראש כי גדלתי על בן אדם הזה, זה כמו שמישהו יגיד לי שאין סנטה קלאוס. גם נבחנתי לסרט חדש שלו שהוא מצלם בספרד ולא קיבלתי את התפקיד. אבל זה היה וואו. כי זו הזדמנות. "

במאי ישראלי שהיית רוצה לעבוד אתו?

"יובל שפרמן. אני חושבת שהוא עושה עבודה מדהימה וגם גיא נתיב."

ומלבד הטירוף של להתאקלם פה, על מה את עובדת עכשיו?

"האמת אני הולכת להנחות יחד עם רין עדן (סטנדאפיסטית ערביה) את האירוע נשים של ארגון הWCC(women creating change), של המפיקה לי ברודה, שבוע הבא ב17 לנובמבר בסנטה מוניקה. זה ארגון שמחבר ומקדם נשים מהמזרח התיכון שעובדות בתעשייה והאירוע שנקרא “stand up for her” הוא חגיגה של סיפורים והקראת שירים פרי ידיהן של הנשים האלו. בן המוזמנות יעל גרובלאס, נינט, נועה תשבי ואלונה טל. זה מאוד מרגש אותי. להנחות זה מעמד שאני מאוד אוהבת, כי אפשר לעשות אותו בכל מיני דרכים. אני גם משתתפת בכתיבה של ההנחיה שזה גם מגניב. אני גם רוצה להיכנס לנישה הזו בעולם הלטיני. יש לי פה פגישות עם טלמונודו ויוניויז'ן ואני רואה את עצמי עושה כמה דברים. גם משחק, גם הנחייה וזה אפשרי. כי בארץ, כן יש את העניין הזה של תיוג, זה או או".

מה את מאחלת לעצמך בעוד חצי שנה מהיום?

"וואי, חצי שנה זה כלום. אם אני משיגה תפקיד בתכנית טלוויזיה ומשיגה סוכנות גדולה שאני רוצה לעבוד איתה זה וי גדול כבר".

והחלום הגדול?

"קופרודוציה, תכנית טלוויזיה אמריקאית- לטינית. זו מי שאני. האמת, גם לאחרונה גיליתי שאני מצחיקה. שאני קומית. אז אם יהיה בן אדם שיתפקע מצחוק ממני , זה מדהים, אני הכי רוצה את זה בעולם. אבל אני רוצה להזכיר לעצמי שסבלנות עם התמדה משתלמת בסוף. כי אין לי סבלנות בכלל. אני לא מפקפקת בכישרון שלי, אבל לפעמים אני צריכה לקחת נשימה ושרק הגעתי ודברים יקרו וקורים ולומר תודה על כל מה שיש לי. אני באמת ברת מזל".

צילום: Farrah Aviva

איפור: Natalie Elazar Arbiv

שיער: Yaniv Arbiv, Naya Beauty Salon

ביגוד: Kobi Halperin