ואלה תולדות: מי זו משפחת גמבינו?

ניו יורק קיבלה אתמול זריקה של "נוסטלגיה" מפוקפקת, לימים בהם אלימות המאפיה תפסה דרך קבע את כותרות העיתונים. פרנצ'סקו "פרנקי בוי" קאלי, ראש משפחת הפשע המפורסמת והוותיקה המכונה "גמבינו", נרצח ביריות בפתח ביתו שבסטטן איילנד, ושלח את כל המושכים במקלדת להיזכר ברצח ראש אותה משפחה, פול קסטלנו ב-1985, בידי שלוחיו של ג'ון גוטי, יורשו שהפך לסלב וגמר בכלא לאחר הרשעה סנסציונית ותקדימית של ראש משפחת מאפיה. 

הדון הפושע ואינו נראה... עד שנורה. פרצ'סקו "פרנקי בוי" קאלי, מנהיגה האחרון (נכון לעכשיו) של כנופיית הפשע "גמבינו" (צילום: טוויטר)

הפשע המאורגן בכללותו הוא תופעה היסטורית ארוכת שנים, וכבר בעת העתיקה מוכרים סיפורים על "מלך הגנבים" ו"מלך הקבצנים" שאיתם צריך לדבר אם יש לכם עניין עם "הרחוב". גם באמריקה מקדים הפשע המאורגן כשלעצמו את המאפיה האיטלקית, שהחלה כפי שאנו מכירים עם ההגירה ההמונית מאיטליה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, בעשורים האחרונים של המאה ה-19.

הכנופיות הראשונות נולדו בשכונות העוני במנהטן התחתית, לשם נדחסו רבים ממיליוני המהגרים שנהרו לארה"ב דרך שערי נמל ניו יורק. עד תחילת המאה ה-20 כבר התהוו כנופיות גדולות מספיק בקרב כל אוכלוסיות המהגרים (גם, וממש לא במידה זניחה, בקרב אחינו בני ישראל) כדי ליצור הירארכיה מובחנת ולהוות גורם משמעותי בעולם התחתון של העיר.

בשנת 1910 היתה אחת הכנופיות החזקות בניו יורק "היד השחורה" ("מאנו נרו"), בראשות שני חברי מאפיה שהיגרו מסיציליה: אינאציו לופו וג'יוזפה מורלו, שהיה הראשון שהוכתר בניו יורק כ"קאפו די טוטי קאפי" - בוס כל הבוסים. אולם בשנה זו תם שלטונם כשהם נשלחו לעשרים שנות מאסר בעוון זיוף כספים. על הביזנס שלהם השתלט סלוואטורה ד'אקילה, אף הוא מהגר מפאלרמו שבסיציליה. ד'אקילה נחשב למייסד הארגון שנודע, במשך 62 השנים האחרונות, כ"משפחת גמבינו".

ירש את מנהיגות "היד השחורה" וייסד את מה שהפך ל"משפחת גמבינו". סלוואטורה "טוטו" ד'אקילה

במהלך העשור הבא נעשה ד'אקילה ("הנשר") לגנגסטר החזק ביותר בחמשת הרבעים. אבל כמו שאומר הפתגם, כבד הראש נושא הכתר. מה שהכביד על סלוואטורה הנשר היה ג'ו מאסריה, שהחל כחבר בכנופיית מורלו עליה השתלט ד'אקילה, ואז פרש לקראת 1920 לעצמאות ולתחרות קטלנית עם הבוס לשעבר. בסופו של דבר הצליחו אנשיו של ג'ו "השמן" לרצוח את "הנשר" ב-1928.

שקט בצמרת? מה פתאום. גם למאסריה צץ יריב משום מקום - סלוואטורה מרנזאנו, גנב ורוצח עם אובססיה להיסטוריה רומאית וליוליוס קיסר בפרט, שתרם שתי תרומות משמעותיות לתולדות המאפיה: בשל האובססיה לרומא, הוא היה זה שמיסד את חלוקת הדרגות והעמדת "קאפורג'ים" (ראש גדוד) בראש כל חטיבה של "חיילים", בהשראת מבנה הלגיון הרומי.

הדבר השני שתרם "קיסר הקטן" לתולדות המאפיה היה גיבוש הסכם לחלוקת העיר לתחומי השפעה בין חמש כנופיות איטלקיות - מה שמוכר כיום כ"חמש המשפחות". את זה עשה מרנזאנו אחרי שהפך לבוס הבלתי מעורער בעקבות התנקשות מוצלחת במאסריה.

אבל הוא לא הספיק ליהנות ממעמדו זמן רב, ועד מהרה חוסל בידי מי שאירגן עבורו את חיסול יריבו - סלוואטורה\צ'ארלס "לאקי" לוצ'יאנו, ששמו מוכר לכל חובב סרטי מאפיה. לוצ'יאנו היה כנראה ההשראה לרעיון חמש המשפחות, ולאחר שהתבסס בכס המנהיג הוסיף את מרכיב ה"מועצה" (Commission), שתפקידה ליישב סכסוכים. השנה היא 1931, הולדת ה"קוזה נוסטרה" ("הדבר שלנו") המודרנית, ששלחה זרועות לכל היבט של הכלכלה, הפוליטיקה והחברה באמריקה.

מייסד ה"קוזה נוסטרה" המודרנית. סלוואטורה "לאקי" לוצ'יאנו (צילום: YouTube)

בשנה זו מינה לוצ'יאנו, בשבתו כראש המועצה, את וינסנט מנגאנו כראש ה"משפחה" שהורכבה מיוצאי הארגון של ד'אקילה. סגנו של מנגאנו היה אלברט אנסטסיה, מייסד ארגון "רצח בע"מ" יחד עם הגנגסטר היהודי לואי "לפקה" בוכהולטר. ב-1951 נעלם מנגאנו בנסיבות מסתוריות (גופתו של אחיו נמצאה), ואנסטסיה, שכונה "הלורד התליין העליון" והיה אחד הפושעים האכזריים וצמאי הדמים שידעה העיר, הפך לבוס המשפחה. ה"קונסיליירי" שלו, היועץ הראשי, היה צעיר ערמומי בשם קרלו גמבינו.

אופיו הברוטאלי של אנסטסיה קומם עליו עד מהרה את שאר ה"מועצה" - במיוחד לאחר שהורה על רציחתו של אזרח כ"נקמה" על כך שסייע בלכידתו של שודד בנק ידוע (שלא היה קשור כלל למאפיה, סתם כי אלברט "שנא מלשינים"). המעשה עורר זעם ציבורי ומשך תשומת לב מצד הרשויות לעסקי המאפיה, שנהנו אז מן העובדה שאוכף החוק הבכיר בארה"ב, ראש ה-FBI ג'יי. אדגר הובר, סירב להכיר בקיומו של פשע מאורגן.

ב-1957, באחד החיסולים המפורסמים בתולדות המאפיה, נרצח אנסטסיה במטר יריות בעודו יושב על כיסא הספר במלון הפארק שרתון (כיום הפארק סנטרל, שדרה שביעית, בין 56-57 מערב). הקונסיליירי קרלו גמבינו הפך לראש המשפחה, ובאמצעות שיתופי פעולה פוריים עם הגאון הפיננסי של העולם התחתון, מאיר לנסקי, הפך את משפחת גמבינו לענקית הבלתי מעורערת של העולם התחתון בארה"ב.

חוסל באמצע התספורת. אלברט אנסטסיה, "הלורד התליין העליון" (צילום: Criminal Encyclopedia)

באותה שנה גם נעצרו רבים מראשי משפחות המאפיה לראשונה כשנפגשו בחוסר זהירות באפלייצ'ין שבאפסטייט ניו יורק. חומת ההכחשה לגבי קיומו של פשע מאורגן החלה להיסדק. ב-1963 קיים הסנאטור ג'ון מקללן מארקנסו שימועים בנושא המאפיה, בו מסר חבר מאפיה בשם ג'וזף ולאצ'י, שהיה הראשון ששוכנע לבגוד פומבית ב"קוזה נוסטרה", פרטים על המבנה וההתנהלות של הארגון. זו היתה הפעם הראשונה שזהותו של קרלו גמבינו נחשפה לציבור.

זה לא הפריע לו להדוף ניסיון חיסול מצד יריבים ב"מועצה" ולהפוך רשמית לבוס-כל-הבוסים ב-1964, בין השאר בעזרתו של אחד ג'ו קולומבו, שכפרס הפך לראש ה"משפחה" של אחד הקושרים נגד גמבינו. קולומבו היה ראש משפחת הפשע הראשון שסירב בכל תוקף להבין שהרעיון בלנהל ארגון פשע הוא שלא יידעו שקיים ארגון ובמיוחד שלא יידעו שאתה קיים ועומד בראשו.

ג'ו קולומבו אהב שיידעו שהוא קיים, והוא דחף את עצמו ללא לאות לתודעת הציבור, בין השאר בהקמת "ארגון זכויות אזרח לאמריקאים-איטלקים". בסופו של דבר זה נמאס גם למיטיבו קרלו גמבינו, וב-1971 נורה קולומבו בידי מתנקש במהלך הפגנה של "ארגון הזכויות" שלו. הוא שרד אך נותר משותק. בשנת 1976 זכה גמבינו למות בשיבה סבירה (בן 74) מהתקף לב. ראשות המשפחה עברה לגיסו, פול קסטלאנו.

הקונסיליירי שהפך לבוס, שיתף פעולה עם הגאון הפיננסי היהודי - והפך את ארגונו לחזק מסוגו בעולם. קרלו גמבינו (צילום: The Mob Museum)

הבעיה היתה שקסטלאנו היה איש עסקים. מנהל חשבונות. הוא לא היה גנגסטר של רחוב, וככזה אנשי הרחוב לא יכלו לכבד אותו. כעבור תשע שנים, בעוד חיסול מאפיה מפורסם, נורה קסטלאנו למוות מחוץ ל"ספארק'ס סטייקהאוס" במידטאון מנהטן. המארגן, ויורש הכתר: עוד אחד שאהב מדי את המצלמה. ג'ון גוטי.

גוטי, שהפך לבוס בשנות ה-80 הראוותניות והקולניות, גילם את זמנו באופן מושלם. הוא כונה בצהובונים "הדון הגנדרן" ו"הדון מטפלון" בזכות שורה של זיכויים מכתבי אישום פליליים, היה מכור לתשומת הלב, והדבר רק גרם לרשויות לסרב לנוח לפני שישימו אותו במקום הראוי לו. בסופו של דבר, בזכות בגידה סנסציונית של המשנה שלו, סמו "הפר" גרבאנו, הורשע גוטי באפריל 1992 ונשלח לכלא לכל חייו ללא אפשרות שחרור.

גוטי המשיך לשלוט במשפחה מתא הכלא אולם בדרך הטבע כוחה נחלש. ב-2002 הוא מת בתאו ואחיו פיטר נטל פיקוד. פיטר נעצר בתורו ב-2003, לאחר עוד בגידה בדרג גבוה מתוך הארגון, ומאותו רגע החלה הידרדרות בכוחה של המשפחה, שהוחמרה עוד יותר לאחר מעצר 54 חברים ב"מבצע אולד ברידג'" ב-2008.

"הדון הגנדרן", ג'ון גוטי. בסוף הטפלון התקלף, הסגן התהפך עליו והוא סיים את חייו בכלא. אחרי מותו ומעצר אחיו, הארגון ירד מכוחו (צילום: רוברט רוסאמילו, ניו יורק דיילי ניוז)

כיום על פי ההערכה יש בארגון בין 150-200 חברים "מלאים" (מה שקוראים בשפת המאפיה made men), ועוד 1,100 "מקורבים", דהיינו עבריינים שקשורים לארגון כשותפים עסקיים או חיילים לעת-מצוא אולם אינם חברים רשמיים. הארגון עדיין עוסק בתחומי פשיעה רבים, מסחר בסמים ועד הימורים, הלוואות בריבית, פרוטקשן ישן ורע, שחיתות בארגוני עובדים, הונאות והלבנת הון - אבל בהיקף צנוע בהרבה מימי השיא של גמבינו עד גוטי.

ב-2015 התמנה פרנסיסקו "פרנקי בוי" קאלי לראש המשפחה, והתבלט כהיפוכו הגמור של גוטי - דון מהסוג הישן, שסולד מפרסום ומתשומת לב ורק עושה את העבודה שלו בשקט - כשהעבודה שלו במקרה הזה היא לרענן את שורות הכנופייה בסיציליאנים קשוחים האמונים על מסורת ה"אומרטה", קוד השתיקה - ולסחור בהרואין ובאוקסיקונטין. עד כמה הוריד "פרנקי בוי" פרופיל? רשויות החוק כינו אותו "הדון הבלתי-נראה".

התנהלות זהירה ונבונה זו כמובן לא מבטיחה שום דבר כי פשע הוא פשע ואלימות מביאה אלימות, וכך הגיע גם סופו של האחרון בשורת הבוסים של כנופיית ד'אקילה\ מנגאנו\ אנסטסיה\ גמבינו\ קסטלאנו\ גוטי\וכו', שהחלה לפני כמעט 110 שנה ותמשיך להתקיים גם לאחר מותו המצער (או שלא) של "פרנקי בוי".