כבר לא ארץ רייגן: כך איבדו הרפובליקנים את מחוז אורנג'

בוודאי שמעתם שלראשונה זה שני דורות לפחות, נצבע כל מחוז אורנג' שמדרום ללוס אנג'לס בכחול בבחירות אמצע הכהונה שנערכו לפני שבועיים. כל שש נפות הבחירה במחוז (ה-39 וה-45 עד 49) בחרו בנציגים דמוקרטיים, לראשונה בהיסטוריה. הדבר הוכרע סופית עם ניצחונו של גיל סיסנרוס על קים יאנג בנפה ה-39 שבפינה הצפונית של המחוז. כדי להעריך עד כמה ההישג הזה משמעותי, ומעיד הן על שינויים פוליטיים והן על שינויים דמוגרפיים, צריך סקירה היסטורית על רגל אחת:

אפילו במעוז אסיאני כמו הנפה ה-39, עם מועמדת אסיאנית, הרפובליקנים לא הצליחו לנצח השנה במחוז הכתום (צילום: מורנינג ג'ו, MSNBC)

ההתיישבות האירופית הראשונה באזור נוסדה בנובמבר 1776, תחת שליטה ספרדית, בעוד המהפכה האמריקאית מקרטעת את צעדיה הראשונים. כפי שנכון לרבים מהישובים הוותיקים במדינת הזהב, ההתיישבות התקצבה סביב מיסיון - סן חואן קפיסטראנו, במקרה זה, שבחלק הדרומי של המחוז. רוב המחוז היה מחולק לחוות ענק, שהשתרעו על פני ערים שלמות בנות ימינו כל אחת. 

בשנות ה-1860 הרגה בצורת ממושכת את התעשייה העיקית באזור, חוואות בקר, והרבה מן האדמה נקנתה על ידי אילי קרקעות כמו ריצ'ארד אוניל האב (ראיתם את שמו על רחובות ומבנים) וג'יימס אירוויין (ראיתם את שמו על עיר חשובה במחוז). ב-1887 התגלו מרבצי כסף בהרי סנטה אנה. מסילות הרכבת סנטה פה וסות'רן פסיפיק הביאו מתיישבים באלפיהם.

ב-1889 התירה ממשלת המדינה לתושבים מדרום לקויוטי קריק לערוך משאל עם בשאלה: האם להישאר חלק ממחוז לוס אנג'לס, או לפרוש ולהקים מחוז נפרד במדינת קליפורניה, שייקרא שמו "אורנג'", על שם הגידול הנפוץ באזור. ההצעה עברה ברוב של מעט יותר מ-80%, וכל ניסיונותיהם של פרנסי מחוז לוס אנג'לס לבטל את ההחלטה עלו בתוהו.

דום גספר דה פורטולה, "גילה" את האזור עבור הספרדים במאה ה-18

מתחילתו היה מחוז אורנג' בעל צביון לבן במובהק, ומספר מראשי המחוז הראשונים השתייכו לקו-קלקס-קלאן. מחוז אורנג' גם היה מושבה של אוכלוסייה אמידה יחסית, ולכן נטו תושביה פוליטית לצד השמרני. עד 2016, הפעם האחרונה בה הצביעו רוב תושבי המחוז בעד מועמד דמוקרטי לנשיאות היתה ב-1936 עבור פרנקלין דלאנו רוזוולט, שניצח בכל מדינות ארה"ב למעט שתיים. ב-1964 היה המחוז אחד מחמישה בלבד מתוך עשרות בקליפורניה שהצביעו בעד המועמד הרפובליקני בארי גולדווטר.

החל מסוף שנות ה-70 נודע המחוז במיוחד כמעוז רפובליקני מובהק, וכסמל לסוג המצביעים הלבנים שהדמוקרטים איבדו ו"המתקשר הגדול" של הרפובליקנים, הנשיא רונלד רייגן, כבש - לא רק ברמת הבחירות לנשיאות, אלא בכל הדרגים מתחת. כשרצו בסדרה "הבית הלבן" להמחיש ניצחון בלתי אפשרי של מועמד דמוקרטי (ועוד כזה שמת במהלך הקמפיין), בחרו בנפה ה-47 באורנג' קאונטי (שמאז הפכה מעט כחולה יותר).

אז מה השתנה? יש שתי תשובות, והן לא בהכרח סותרות זו את זו: הפוליטית והדמוגרפית.

מבחינה פוליטית, המהפך בעצם החל כבר ב-2016, אז אמנם עדיין לקחו הרפובליקנים ארבע משש נפות הבחירה של המחוז (רק ה-46 וה-47 הלכו לדמוקרטים), אולם הילארי קלינטון עשתה מה שאף מועמד דמוקרטי לא עשה במשך 80 שנה. היא לא רק ניצחה במחוז, היא עשתה מהפך של 12 נקודות. ב-2012 ניצח מיט רומני במחוז בהפרש ברור של שישה אחוזים. ב-2016 הילארי היתה זו שניצחה באותו הפרש.

כבר לא מעוז של לובשי סדינים. הפגנה של הקו קלקס קלאן באנאהיים ב-1922 (צילום: אורנג' קאונטי טריביון)

את המהפך הזה, וחלק ניכר מהמשכו השנה, ניתן לתלות בהיבט הפוליטי. הלבנים במחוז הכתום, שעדיין מהווים בו רוב מוחלט, הם אמנם שמרנים. מה שהם לא זה שמרנים מהסוג שמהווה את הבייס של טראמפ. חייהם בכל זאת ארוגים מדי בלוס אנג'לס הליברלית והרבגונית. דיבורי הסתה והפחדה על "האחר שקם לרשת אותנו" עובדים הרבה פחות טוב כשהאחר הזה הוא חלק מחיי היום-יום שלך. אלה רפובליקנים מהסוג שהתקשה לעכל את הסגנון שסחף את מפלגתם.

הגורם השני הוא כמובן הדמוגרפי, או כפי שאולי מוטב לכנותו, כדי להימנע מאסוסיאציות של "שד", ההיבט האנושי. ההרכב האנושי של מחוז אורנג' משתנה. הוא עדיין, כאמור, בעל רוב לבן, אולם זה הצטמק ל-60.8%. לפני שנתיים בלבד זה היה 64.8%. המגמה הזו לא התחילה לפני שנתיים ולא הולכת להיעצר.

קצת קשה, באזור שהמיעוט הגדול ביותר בו (כ-28.5%) הוא ממוצא מקסיקני, לנצח עם מסר שנוטף שנאה ואימה היסטרית כלפי כל מה שמדרום לגבול. דיבורי השיירה וסכנותיה אולי סייעו לרפובליקנים לשמור על הסנאט (והאמת היא שבעיקר המפה של מחזור הבחירות הנוכחי עשתה זאת), אבל באזור שבו קרוב לשליש מהתושבים הם ממוצא היספאני והם חלק ממארג החיים ולא מיעוט מבודד ושנוא, המסר הזה לא מוכר.

כבשו, אבל האם יצליחו להחזיק? מימין: גיל סיסנרוס, קייטי פורטר, הארלי רודה ומייק לוין, נציגיו החדשים של מחוז אורנג' בבית הנבחרים (צילום: VoiceofOC.org)

אז האם ביתם של "הדמוקרטים של רייגן" מאס סופית במה שנהיה מהמפלגה הרפובליקנית, והוא מוכן לאמץ זהות כחולה באופן קבוע, או שמדובר רק בתגובת-נגד לטראמפיזם, ומועמד רפובליקני בסגנון שהורגלנו לו בעבר יחזור ויכבוש את לב התושבים מדרום לקויוטי קריק? את זה נלמד מהתפקוד של גיל סיסנרוס (נפה 39), קייטי פורטר (נפה 45), הארלי רודה (נפה 48) ומייק לוין (נפה 49), בכהונתם בת השנתיים ובמירוציהם לבחירה מחדש ב-2020.