חבר מושבעים במחוז מונטגומרי פנסילבניה הרשיע את הקומיקאי ביל קוסבי בסימום ותקיפה מינית של אנדראה קונסטנד בביתו במדינה ב-2004. חבר המושבעים הרשיע את קוסבי בכל שלושת סעיפי האישום בתקיפה מגונה בנסיבות מחמירות בתום 12 שעות דיונים. היה זה משפט חוזר שארך למעלה משבועיים, לאחר שהמשפט הקודם הסתיים ביוני 2017 ללא הכרעה.

עשרות נשים חשפו בשנים האחרונות כי קוסבי תקף אותן באותה שיטה – נתן להן סמים בחשאי ואז עשה בהן כרצונו בעודן חסרות יכולת להתגונן. אולם על כמעט כל המקרים חלה תקופת ההתיישנות, למעט אחד – זה של קונסטנד, עובדת באוניברסיטת טמפל (שקוסבי הוא בוגר שלה ומעורב בה כתורם). קונסטנד, שראתה בקוסבי מנטור, נענתה להזמנתו לבקר בביתו, ושם נטלה שלושה כדורים שקוסבי הציע לה "להפגת מתחים". היא העידה כי נעשתה "מבולבלת וחסרת מיקוד" ולפתע חשה את קוסבי חודר אליה בכוח, כשהיא עצמה חלשה מלהתנגד ואף לדבר בקול. "ניסיתי לדבר, והמלים לא הגיעו לפה", העידה.

בניגוד למשפט הראשון, בו הורשתה רק אישה אחת שנפלה קורבן למעשיו של קוסבי להעיד בנוסף לקונסטנד, במשפט החוזר הורשו חמש כאלה להעיד, ולמרות שעל המקרים שלהן חלה התיישנות, נראה כי עדויותיהן המצטברות, שתיארו את אותה שיטת פעולה, יצרו את התבנית המשכנעת שחבר המושבעים הראשון לא הורשה להיחשף אליו.

במשפט נחשף גם הסכום המדויק שקיבלה קונסטנד מקוסבי בהסכם האזרחי אליו הגיעה עם קוסבי ב-2006 – 3.4 מיליון דולר. קונסטנד וחמש המאשימות הנוספות הדפו בנחישות את ניסיונות סנגוריו של קוסבי לצייר אותן כמונעות מנקמה או תאוות בצע. בנאום סיכום שארך שלוש שעות תיארה התביעה את קוסבי כאנס סדרתי. קוסבי עלול להישפט לעשר שנות מאסר על כל סעיף.

הקומיקאי השחור שלבנים אהבו

זהו הפרק האחרון בפרשה ארוכה ורוויית השמצות, שהתנהלה בבתי משפט ובתקשורת כאחת. קוסבי התפרסם כ"אבא של אמריקה" בזכות תפקידו בסדרת האייטיז פורצת הדרך "משפחת קוסבי", הנחשבת לראשונה בה הוצגה משפחה שחורה נורמטיבית ומצליחה על המרקע. תוכנית ארוכת שנים זו וקריירת הסטנד-אפ שלו, בה הדגיש תמיד את המהוגנות, ההימנעות מניבולי פה (בניגוד חריף לקומיקאים שחורים אגדיים כמו ריצ'ארד פריור ואדי מרפי), הקנו לו מעמד כמעט מיתולוגי בתרבות והתודעה האמריקאיים.

קוסבי נולד ב-1937 וב-1961, לאחר שירות קצר חיל הים האמריקאי, במהלכו רכש את המקבילה האמריקאית לתעודת בגרות אקסטרנית, קיבל מלגת ספורט לאוניברסיטת טמפל כאצן. לאחר שנתיים עזב את המכללה כדי להפוך לקומיקאי מקצועי. בעשור בו הטרנד המוביל היה התנערות ממסגרות ומחשבות מקובלות, והתמקדות בנושאים מעוררי מחלוקת, קוסבי נמנע בהופעותיו מעיסוק בנושאי גזע, כלכלה ומלחמה, והתמקד בזיכרונות מצחיקים מילדותו וחיי משפחה. כשהותקף על שתיקתו בנושאי השעה אמר כי "אם אדם לבן שומע את הסיפורים שלי וצוחק, זה כי הוא מבין שהחיים שלי דומים מאד לשלו, מה שאומר שהוא ואני דומים, אז לדעתי אני תורם לא פחות ליחסים בין הגזעים".

בשנות ה-70 המשיך קוסבי להתחבב על אמריקאים מכל הסוגים בזכות כתיבה טלוויזיונית לילדים, בקטעים לעידוד הקריאה בתוכנית הילדים הוותיקה "אלקטריק קומפני" בשירות השידור הציבורי PBS, ולאחר מכן בתוכנית המצוירת "אלברט השמן" (Fat Albert), שהיתה מאבני היסוד של רצועת הסרטים המצוירים של שבת בבוקר במשך יותר מעשור, והיתה התוכנית הראשונה לילדים שהתמקדה בגיבורים שחורים באופן חיובי. קוסבי כתב את התוכנית, הגיש את הפתיח והסגיר, ודיבב מספר דמויות.

ב-1983 הוציא קוסבי סרט שנחשב לאחת מהופעות הסטנד-אפ הטובות בהיסטוריה, שהשפיעה עמוקות על מצחיקני-עתיד כמו ג'רי סיינפלד ואחרים. שנה לאחר מכן חתם על חוזה לסיטקום שיהפוך לאחד המכוננים בתולדות הטלוויזיה האמריקאית – משפחת קוסבי, בכיכובו כד"ר ביל האקסטבל, אב לחמישה (כמו קוסבי עצמו). כמו "אלברט השמן" גם תוכנית זו היתה פורצת דרך באופן בו הציגה משפחה שחורה. היו כמה כאלה קודם, אולם כוכביהן, גם אם היו חיוביים, נשענו על מבטאים, ביטויים וסטריאוטיפים שחורים. אצל משפחת האקסטבל, הרמז היחיד כמעט להיותה שחורה היו האזכורים התכופים של "מכללת הילמן" הפיקטיבית, שתוארה כאחת הוותיקות בין ה"מכללות ואוניברסיטאות שחורות היסטורית" (HBCU).

בשנות השמונים דווקא הרבה קוסבי להתבטא בנושאי גזע ואפליה, ונודע כקול שמרן בקהילה השחורה. הוא בז לתרבות ההיפהופ, קרא לשחורים להתלבש בצורה מכובדת ("תרים ת'מכנסיים שלך, ילד!"), לדבר בלשון נקייה ומדויקת ולעבוד קשה. היו שצידדו בעמדתו, והיו שראו בה צביעות. אחד מאלה היה הקומיקאי המתחרה אדי מרפי, שייצג את ההיפך הגמור מקוסבי, ותיאר בהופעותיו שיחת נזיפה שקיבל מהאייקון המבוגר בהרבה על הלשון הגסה שהוא נוקט בהופעותיו.

אדי מרפי על ביל קוסבי. אזהרה: תוכן בוטה.

הרינונים והשמועות תמיד היו שם, אבל ב-2014 ו-2015 החל הסכר להיפרץ וחומת התדמית של קוסבי להתמוטט, כאשר הקומיקאי האלמוני יחסית האניבל בורס פרץ לתודעה כשהחל לדבר בהופעותיו על "זה שאף אחד לא מדבר על זה שביל קוסבי הוא אנס". בניגוד למקרה בו הצהירה פעם הקומיקאית היהודייה שרה סילברמן כי "(קומיקאי העבר המזדקן) ג'ו פרנקלין אנס אותי", זו לא היתה בדיחה הזויה (סילברמן הבהירה כי לא היו דברים מעולם). בורס ידע על מה הוא מדבר ולא חשש מתביעות דיבה.

תוך שנתיים הופיעו יותר מחמישים נשים שהאשימו את קוסבי בתקיפה מינית ואונס שהתפרשו משנות ה-70 עד ה-90, וכולן תיארו שיטה זהה להטריד: קוסבי היה מזמין אותן לביתו או את עצמו לבתיהן, מציע להן כדורים "להרגעה" או מחדיר להן סמים למשקה, ואז מבצע בהן את זממו. רוב מכריע של המעשים היה מעבר להישג ידו של החוק, בשל תקופת ההתיישנות, למעט אחד: תקיפתה של קונסטנד, שבוצעה ב-2004 ותלונה בגינה הוגשה כבר שנה לאחר מכן, דבר שעצר את שעון ההתיישנות. ב-2006 החליט התובע המחוזי במחוז מונטגומרי כי אין די ראיות להגיש כתב אישום, אולם לאחר זרם ההאשמות נגד קוסבי, החליט התובע החדש אחרת והיום, למעלה משנתיים לאחר מכן, סופסוף זכתה אחת מעשרות רבות של קורבנות למעט צדק.