קולנוע: "ג'מיניי" מגולל סיפור רצח שכולו ספוג קלישאות שחוקות מהעיר לוס אנג'לס
מה שבאמת מעניין את הבמאי, אהרון כץ, הוא תביעות אצבע וציטוטים מתוך סרטים של במאים, כגון רוברט אלטמן, דיוויד לינץ', מייקל מאן ושון בייקר, שנמצאים כולם באופן מובהק בסרט
04.02.2018 00:24
רוני נאור
ישנם מיליוני סיפורים שהתרחשו בעיר העירומה, לוס אנג'לס, ורבים מהם הפכו לסרטים שצולמו בעיר עצמה. מאפייניה של לוס אנג'לס נבנו מהסרטים והוגדרו בידיהם ורק לעתים רחוקות העיר מוצגת מזווית ריאליסטית על המסכים.
המסתורין המנותק מהמציאות מתפתח ואז מפנה את תשומת הלב למקור עניין אחר. הסרט "ג'מיניי"
הסרט ג'מיניי, הוא חלום הזוי, פנטזיה צעקנית, סיוט אפל, קלישאה הלקוחה מתוך הרשת החברתית, אינסטנגרם. אין זה פלא שצופי הקולנוע ותיירים וירטואליים אחרים יכולים למפות את הסיפור בראשם מבלי לבקר בעיר, אפילו לוס אנג'לס שהם מכירים, היא יותר מחתיכת נוף קטנה הנשקפת מאזור השלט האיקוני "הוליווד", מסצנות של כבישים מהירים עמוסים או מראה מלבב של אנשים יפים.
לעיתים קרובות קורה שיוצר סרטים משחק עם המראות הבנאליים האלה וזו הסיבה שהבמאי, אהרון כץ, פתח את סרטו המסתורי, הסוחף והמהנה המתרחש בלוס אנג'לס, בסצנה של עץ דקל הפוך. מצולם באופן מושלם, ענפיו של עץ הדקל בונים את הצללית שלו בניגודיות לצבע אינדיגו של שמי הערב. העץ בסצנה למעשה, "תלוי" כמו נברשת שתלויה מהתקרה. כץ שילב בסרטו קלישאות ויזואליות, בהן גם כבישים מהירים מלאי עשן מכוניות ולוחות פרסום מעוטרים בכוכבות בלונדיניות. כמו כן, גם מאפיינים מסתוריים, מהם עשויים חלומות הוליוודיים. אל כל אלה מתווספות הדמויות של "פאם פאטאל", בלש וכלי נשיפה בודד בפס הקול. אולם, הסצנה של עץ הדקל ההפוך מצביעה על כך שהבמאי מביט על לוס אנג'לס ומגיע אליי מזווית הראייה הייחודית שלו.
בדומה לעלילות תחבולה רבות גם זו מתחילה בלילה. ג'יל, אותה מגלמת לולה קירק, היא עוזרת אישית, שיושבת מאחורי ההגה של מכונית חונה, כאשר פניה מוארות על ידי הטלפון הסלולרי. זוהי סצנה ייעודית רגילה לחלוטין, אפילו עם חובבי קולנוע המושבעים עשויים להיזכר בסצנה מקבילה בה אישה בוהה אל תוך קופסה זוהרת בסרט "קיס מי דדלי", משנת 1955. כמו שהיא מוצגת לעיתים קרובות בסרט, ג'יל מחכה להת'ר, אותה מגלמת זואי קרביץ, כוכבת צעירה העוברת תקופת משבר מסוג שאינו ברור. להת'ר יש פגישה עם יוצר סרטים בשם גרג, אותו מגלם ביידי נלסון, אחד מהטיפוסים הנמנים על מאכזבי התעשייה, שבספק אם קרא את סיפרו של נת'ניאל ווסט "יומו של לוקאסט".
"את הולכת להרוג אותי", אומרת הת'ר לג'יל, תוך שהיא עושה שימוש בווריאציה של הצהרות רצח, אשר בה ובדומות לה נעשה שימוש "לעוס" עשרות פעמים בשלל סרטים. כך גם בתחילת הסרט ג'מיניי. הת'ר החליטה שהיא לא תשתתף בסרט שהוצע לה ביידי גרג. בעבורה הוא מהווה פרויקט ארוך של תפקיד משני והיא מעוניינת, שג'יל תהיה זו שתבשר לו על החלטתה. ג'יל אכן עושה זאת. גרג לא מקבל זאת באופן חיובי. בנוסף אליו, גם הסוכן של הת'ר לא מקבל זאת באופן חיובי, כאשר הוא מתבדח בנושא עם רמיזה כנה של זדוניות ואומר שהיא רוצה להרוג את הת'ר, שבלעדיה הסרט לא יוכל לצאת להפקה. אם הת'ר מרגישה אשמה בכך שהיא מאכזבת את כולם, היא אינה מראה את זה, כשהיא וגי'ל נוסעות אל תוך הלילה.
ביום המחרת, המשטרה קובעת את מותה של הת'ר ובמקביל, גי'ל מוגדרת כמבוקשת לחקירה ועד מהרה היא נמצאת במנוסה מפני המשטרה כאשר בלש, שמגלם ג'ון צ'ו, מתגלה כדמות נעימה יותר ברמה הקולנועית מאשר ברמה המקצועית. היא מעבירה את עצמה שינוי מראה מהיר ומשעשע במיוחד הכולל מעיל טראנצ' וצביעת שיערה לצבע בלונדיני, בגוון המזכיר את תפקידה של ברברה סטיינוויק בסרט "דאבל אינדמניטי". המעיל הולם את דמותה של ג'יל בניגוד לננסי דרו. בנוסף, היא מעניקה עיבוי לעלילת הסרט בכך שהיא פוגשת במספר חשודים ברצח. הקאסט המוצלח כולל את גארה לי, ג'יימס רנסון ומייקל פורבס. אולם ג'יל אינה עוקבת באופן מתמיד אחר ולעתים אף הולכת שולל על ידי כמה מהרמזים המכשילים, שכץ פיזר לאורך הסרט.
כץ, שכתב וגם ערך את הסרט, גילה הנאה רבה מהמשחק עם הז'אנר, זאת כאשר המצלמה משתהה על ציפור שחורה, שכאילו נלקחה מתוך הסרט "הנץ ממלטה". למרות שלל הקלישאות האלה אפשר להבין, כי הוא אינו מודאג יתר על המידה מהטכניקות השונות המאפיינות סיפור בלשי, שניתן למצוא בסרטים כמו "האמנות הפשוטה של רצח", בבימויו של ריימונד צ'אנדלר. הרצח כאן אינו יוצא דופן או מסתורי במיוחד ונראה שזה נעשה בכוונה. בהקשר הזה מוצגת דמותה של ג'יל כמטופשת לעתים. מה שבאמת מעניין את כץ הוא תביעות אצבע וציטוטים מתוך סרטים של במאים, כגון רוברט אלטמן, דיוויד לינץ', מייקל מאן ושון בייקר, שנמצאים כולם באופן מובהק בסרט. כמו כן, הוא מתמקד באופן בו תביעות אצבע אלה עיצבו את אופייה של העיר לוס אנג'לס או לפחות את הרעיונות של הצופים לגבי העיר הזו.
בסרטו התיעודי "לוס אנג'לס המגלמת את עצמה", יוצר הסרט, ת'ום אנדרסון, הראה, כי קשה לתפוס את העיר מנקודת מבט כלשהי שתציג אותה באמת: "זו אשליה, מעבר אל גבול הדמיון העשיר ביותר". כץ מכיר מקרוב את עיר החלומות הזו, ומוקדם יותר, כאשר ג'יל והת'ר נוסעות יחד, המצלמה מפנה את מבטה אל שאריות זרמי הסילון. כץ מבין שהעמעום הזה הוא מפתה ביותר. אבל, תמיד יש יותר משניתן לגלות, אפילו בלוס אנג'לס. כך המסתורין המנותק מהמציאות מתפתח ואז מפנה את תשומת הלב למקור עניין אחר. הוא מתמוגג מהיופי ולוכד את האור בשעת דמדומים, אז הוא מחפש ולעיתים מוצא את עיר האשליה, שתמיד היתה שם בעבור מי שטרחו לחפש אותה.
